אינדינגב 2016: עדיין המקום הכי טוב בעולם

לפני הכל  – יש אלבום על חלל מושקע בהגזמה שחובה לראות – עברו על התמונות וחזרו לכאן.

%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%99

אינדינגב הוא חוויה ישראלית קשוחה. שלושה ימים מאובקים בחום של המדבר ובקור של הלילה. לא כל אחד בנוי לזה. ואם כל זה לא מספיק, אז השנה נוסף גם מימד נוסף, גשם. כלומר…כמעט, בכל זאת אנחנו בנגב. הדרך לפסטיבל הייתה חורפית להפליא, טיפות על השמשה הקדמית של הרכב ורוחות מדבריות חזקות, גרמו לתחושה שאנחנו יותר בדרך לגלסטונברי ולא למצפה גבולות, ושבמחשבה שנייה אינדינגב בגשם דווקא יכולה להיות חוויה מרעננת ומגניבה, ואולי היינו צריכים להביא מגפיים. לא נשאיר אתכם במתח, מלבד כמה דקות קרירות בלילה היה חום איימים.

%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016

%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%90%d7%99

השנה הגענו יחסית מאוחר ובחושך, וכאילו זה לא מספיק, השינוי שהוחל השנה לקחת קודם כרטיס ורק אז להיכנס למתחם האוהלים, יצר כצפוי פקקים כבדים בכניסה, כך שרק בסביבות השעה 19:00 התחלנו לבנות את האוהל. מאחר והיה מדובר באוהל חדש דנדש מהניילונים שתיכנן אותו חמור גרם, הוא נשבר לנו כבר בפתיחה. כל ההתעסקות הזו והמלחמה עם הרוח והאוהל שעף לפנים די ביעסו את הפתיחה, אולם חמור מכך סיכנה את ההופעה של ריו שעתידה להתחיל בשעה 20:00, אולם חמור משתיהן, סיכנה את כוס בירת הפתיחה המסורתית. אז לאחר כמעט שעה של מאבקים, האוהל פשוט נזרק כסחבה על אדמת המדבר עם משקולת עליה כדי שלא יעוף קיבינמט, ואנחנו רצנו למתחם ההופעות. עוד נגיע לדימה הקינג בהמשך.

%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa

המפגש הראשון עם המשקאות הוליד אכזבה מרגיזה, שוב צריך לבחור בין גרוע לפחות גרוע וחבל ששוב לא נתנו במה ראויה לתוצרת מקומית. הנה כלל שהומצא כרגע, מחובתו של פסטיבל אינדי מקומי לתת מקום לבירות אינדי מקומיות! על פי ההיגיון שאם אתה לא קורא לעברי לידר או מוש בן ארי להופיע בפסטיבל, למה למכבי וגולדסטאר כן? דרך אגב בטוח שיש תשובה הפקתית מנוסחת בהיגיון, שבטח קשורה לחסויות ושיט מהסוג הזה, אבל פאק היגיון, תביאו בירה שאפשר לשתות מבלי לסבול. במבט מיואש פנינו לברמנית וזרקנו "שיהיה מכבי…"

were-not-worthy

הכל השתנה עם ריו, איזה דרך עשו אור אדרי וזואי פולנסקי מהבמה הקטנה בשעה 1:00 בלילה בפסטיבל יערות מנשה ב-2014, ונגזים אם נכתוב שהיו שם 100 איש, לבמה המרכזית באינדינגב ב-2016 מול אלפי אנשים. אחרי אלבום בכורה מרהיב, שלל השמעות ברדיו ומופע מקדים לטיים אימפלה, המעבר לבמה המרכזית היה אך מתבקש. חשוב לציין את החיזוק המשמעותי כאשר הן מופיעות עם אלכס קרלינסקי וניל קלמן, זה פשוט לא אותו הדבר בלעדיהם. הערב המשיך במגמת עלייה והתחממות גלובלית עם פסטיבל ריף כהן, הגיטרות של Vegan Friendly, הביטים המנצנצים של גארדן סיטי מובמנט וחזרה להתמודדות עם האוהל. זה המקום להשתחוות לדימה האגדן (לא שכחנו ולא נשכח לעולם) שפגש אותנו ברגע של יאוש תהומי. בלי היכרות מוקדמת, הייקום הפגיש אותנו עם נער זהב רב תושיה, בחור בן תשע-עשרה שבמפגן מרשים של בגרות ועקשנות בלתי מתפשרת, הרכיב לנו את האוהל השבור ואפשר לנו שלושה ימים של שינה. We're Not Worthy, We're Not Worthy!

%d7%a8%d7%99%d7%95-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016

%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%99

שישי הוא ללא ספק יום התגליות והיום האיכותי ביותר בפסטיבל, הבוקר הקפיץ אותנו לאפריקה השכנה ונפתח עם סָאבִּיר המעולים ופִּירְקרת אלנוּר שהחזירה אותנו לחדשות בערבית ולסרטים של יום שישי. סילבי ג'אן היו הפתעה פסיכלדית-שוגייזית-סרפית משחררת והפעם הראשונה בפסטיבל ששמחנו לגלות בו משהו טרי ונוצץ. המעבר לזאב טנא היה עוצמתי, דקדנסי וקודר ותקע לנו במוח את המשפט הגאוני "עומד לי, עומד לי, עומד לי… בצפירה" עד סוף הפסטיבל, בעצם עד עכשיו. האֶלבּוֹאִיוּת של איי ווז אה באסטרד הצליחה למגנט אותנו, ולמרות שהם קיימים כבר לא מעט זמן וכבר הופעו בפסטיבלים בעבר, הם עדיין תגלית מרעישה מבחינתנו. התגלית השלישית הא ללא ספק האינסטרומנטליות הפסיכדלית של מאוּבָּן, הם השארו אותנו ואת הקהל מהופנט ונפעם. קאט אאוט קלאב נתנו את הכל והיו חדים ואנרגטיים כתמיד ואז עלתה טוטמו.

%d7%96%d7%90%d7%91-%d7%98%d7%a0%d7%90-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016

%d7%98%d7%95%d7%98%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8

הכרוז קרא לטוטם (רותם) אור לעלות לבמה. אחר התקופה הקשה האחרונה שעברה, ההופעה של אור יחד עם רן יעקובוביץ' ודן קרפמן הייתה לא פחות ממרגשת, ולא צריך לצפות בקליפ הנוגע של "Hits" בשביל להרגיש, פשוט צריך שהגוף שלכם היה מחובר ללב, ולהקשיב לקול שלה בזמן שהיא דיברה על המקום שהיא הייתה בו והמקום שהיא נמצאת בו עכשיו. למרות שההופעה כביכול מתאימה יותר לבמות הקטנות, היא שובצה דווקא בבמה הגדולה ובצדק, גם אם הבמות הגדולות נועדו לקהל שקופץ וצועק את המילים, יש דברים שחשוב לחשוף לכמה שיותר אנשים. האמת שהצ'יל אאוט של באטרינג טריו קצת איכזב אותנו ופחות התחברנו לנצ'י נצ', למרות שהיינו לגמרי בדעת מיעוט לפי הטירוף והצרחות שהלכו בקהל. הפרויקט Ape Records של תמיר מוסקט מצליח לשלב יפה בין הפאתוס של גלעד כהנא, הכריזמה של מרינה מקסימיליאן, התזיזיות והגרוב של תומר יוסף והחפלה של A-WA. בכלל בכל מקום שתשלב את השלישיה התימנית יצא משהו טוב, ופסטיבל כמו אינדינגב תפור כמו גלביה למידות שלהן. בשלב בזה חתכנו לאוהל בידיעה שאנחנו מפסידים את שטובי הגדול.

%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016

youll-never-walk-alone

בבוקר שבת הסתובבה שמועה באוהלים על הופעה אדירה שהכוכב בה לבוש בחליפת גיבור על אדומה, צחקנו לעצמנו "בתולי שטובי שכמותם…" היום התחיל באוירה די שאננית מבחינתנו ובהתלבטות בלתי נגמרת ולא ברורה סביב אסאי. לבסוף הוחלט להמיר אותו בבירה וככה מבלי שנשים לב התחילה הופעה שדי ציפינו לה, ההרכב הותיק הפוסי של לוסי שהתגלה כשואו מטאליסטי, מתריס, ראוותני ובעיקר מרשים גם למי שלא ממש מתחבר למוזיקה שלהם. הם צורחים, משתוללים, מזנקים, מרמים דגלי ענק שמזכירים איצטדיוני כדורגל מפוארים, וללא ספק שמורים להם כמה מרגעי השיא בפסטיבל כולל ביצוע לקלאסיקה "You'll Never Walk Alone" על טהרת העברית.

%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016

פה הסתיים הפסטיבל מבחינתנו, אולי החושים שלנו קצת קהו, אבל הייתה תחושה שזה הפסטיבל הכי טוב או הכי חלש שהיינו בו. מה שבטוח הוא שאנחנו קצת הזדקנו, כדי שמוזיקה תהיה גדולה היא צריכה לפגוש אותך בזמן ובמקום המתאימים, ואולי אחד מהם פשוט לא עבד עבורנו. לא הרגשנו שיאים גדולים וגם לא נפילות כואבות. זה אולי המקום שהאינדינגב צריך הכי להיזהר ממנו, להביט קדימה ולבחור מה הוא רוצה להיות בעשר שנים הבאות, פסטיבל ענק שמכוון לכמות גדולה של אנשים, או לחזור דווקא לנקודת ההתחלה. נכון שזו ה-שאלה שנשאלת כל פסטיבל, אולם היום היא רלוונטית מתמיד. פעם כאשר היינו אומרים שאנחנו הולכים לפסטיבל אינדינגב היו שואלים "לאן?" היום אומרים "אז ניפגש שם…"

שלא תבינו לא נכון זה עדיין המקום הכי טוב בעולם, או המקום היחיד בעולם שאם אתה משאיר בו ציוד יקר באוהל, אתה יודע בוודאות ששאף אחד מהחוגגים לא יגע לך בו אבל אתה לא כל כך בטוח לגבי המאבטחים. זה עדיין מציאות צבעונית מקבילה לעולם האפור שלנו, עם חוקים משלה, ווייב משלה, אנשים משלה והלוואי וקמצוץ מהטוב שיוצא משם, היה זולג לחברה האלימה שלנו. בינתיים לא נפתח צפיות, כנראה שנסבול עוד שנה.

[ נ.ב – אם יש עוד הרכבים שפספסנו לחלוטין כמו חסן ו-3421, מוזמנים לצרוח עלינו בתגובות ]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.