פסטיבל יערות מנשה: הכניסה שחירבה את הכל

"מה קורה כאשר מתנהגים לאנשים כמו חיות, הם מתנהגים כמו חיות".

(*משפט שמכיר כל אוהד כדורגל במידת ישראל).

חבל, חבל, חבל כי הפעם תת-המקלע רוסס בתוך הנגמ"ש, הודעת ההתנצלות שהשתמשה במילים: "תקלה", "קשיים" ו-"טעויות" היא פשוט ליצנות. במקרה הטוב מדובר ברשלנות, בפועל מה שהיה שם זה קטסטרופה שרק במזל לא הסתיימה באסון.

ולמי שכרגע נחת מכוכב הניבירו ולא מבין על מה המהומה, אז דווקא השנה החלטנו לצאת מוקדם, אתם יודעים… להתמקם נכון, בירה והכל…. הרמיזה הראשונה שמשהו פה לא בסדר הגיעה כבר משביל הגישה, התור המוגזם לאוטובוסים בעמדת ההסעות לחלוטין לא תאם את השעה ולא התיישב בשום תסריט אימה. נכנסנו לתוכו בחיל ורעדה, זכור לנו שגם בשנים קודמות היה תור, אומנם סבלת, אבל לסבל הזה היה סוף. בנוסף, הניסיון לימד אותנו שבגדול אין לנו בעיה עם תורים, יש לנו בעיה עם תורים שלא מתקדמים. אז בפסטיבל יערות מנשה 2017 לא רק שהתור לא התקדם, למעשה בכל רגע נתון התור שלך התקדם אחורה. בכל פעם שהפנית את המבט, היו יותר אנשים מלפניך מאשר מאחוריך, ולא צריך להבין מודלים סטוכסטיים כדי לפצח את התעלומה…

פסטיבל-יערות-מנשה-2017-אין-כניסה

ובכל זאת נסביר רק כדי להבין איך התחיל כל הבלאגן. למתחם הגיע מיניבוס אחד עם 20 מקומות פעם בחצי שעה, בזמן הזה הספיקו להצטבר 100 אנשים שרצו לעלות עליו. ואז עברה עוד חצי שעה והגיע עוד מיניבוס עם 20 מקומות, רק שבינתיים הצטברו כבר 150 אנשים שרצו לעלות עליו, ואז הגיע השלב שלכולם במוח עברה את אותה מחשבה בדיוק, גם אם לא בצורה מתמטית. אם היחס לעלות על האוטובוס בהתחלה היה 1:5, אז עכשיו הוא כבר 1:7, ועוד מעט הוא יהיה 1:10, כלומר ככל שתמתין יותר, הסיכוי שלך לעלות על האוטובוס ילך ויפחת. אפשר לקרוא לזה אפקט התחנה המרכזית בבאר שבע, אבל זו בדיוק הנקודה שבה הכל קרס, זוכרים את המשפט מהפתיחה? אם תתייחסו לאנשים כמו חיות, הם יתנהגו כמו חיות.

ואז התחיל להיות שמייח… דחיפות, צעקות, עקיפות, איגופים, קללות, גידופים ומשפטים שלא חשבנו שאי פעם נשמע בפסטיבל מוזיקה, נערה התחננה אלינו בדמעות שרק נאפשר לצידנית שלה לעלות על האוטובוס כי היא לא מסוגלת לסחוב אותה יותר (ואכן הצידנית שקלה כמו בניין), אדם מבוגר שהבין מהר מאוד שפה החזק מנצח, התחיל לצרוח ולקלל את נער ההסעות המסכן ולסמן בפראות לנהג האוטובוס להגיע לכיוון שלו, משפחות עם ילדים קטנים והרים של ציוד, עמדו מיואשות בתור הלא נכון, כי לא היה שלט הכוונה שהצביע על העובדה שיש להם בכלל מתחם נפרד.

אנשים שעטו כמו עדר סוסים לתוך אוטובוס נוסע, רק כדי להשאיר לעצמם סיכוי לעלות, התיקים התעופפו, צידניות התרסקו, מזרונים הושלכו. במקום שיהיו שלושים סדרנים שינהלו את האירוע, הושארו רק שני סדרנים גלמודים שהתחילו בצעדי ייאוש לבנות משולשים, ולהנדס עם מחסומים צורות גאומטריות מוזרות מתוך בורות וחוסר הבנה בסיסי שאנשים הם כמו מים, הם זורמים מכל חריץ או סדק אפשרי אם רק תיתן להם כזה, ושאם לא יגיעו לפה בבהילות עשרה אוטובוסים גדולים עם חמישים מקומות בכל אחד, זה רק ילך ויחריף.

דרך אגב שלא יהיו טעויות, אין לנו חצי טענה לצורת ההתנהגות של הקהל, שלמרות התיאורים לעיל, ברובו שמר על סדר מופתי, ועל סבלנות אינסופית. מאז שהתחילה שיטת הסעות אנחנו חוזרים וטוענים בכל פעם שזו כניסה נוראית, והשיטה – היא – היא שגורמת ללחץ, היא זו שמכתיבה אותו, היא מייצרת אותו מעצם הצורה שבה היא עובדת ובה היא מתנהלת. הקהל שהגיע לפסטיבל היה כרגיל איכותי, מתורבת וסבלני, אבל אם עד עכשיו לא הבנתם את המסר, הנה הוא שוב, אם תתייחסו לאנשים כמו חיות, הם יתנהגו כמו בהמות.

האם המארגנים לא יודעים איזה ציוד אנשים מביאים לפסטיבל? החבר׳ה פרקו מהמכוניות צידניות מפוצצות בקרח, מזרונים, כיסאות, אוהלים, עגלות, בזנטים, אלמניות, סירים, מחבתות, צליות, גזיות, גיטרות וכל זה בנוסף לתיקים האישיים. זה לא ציוד שאמור להיכנס לאוטובוסים, על אחת כמה וכמה למיניבוסים שלא הגיעו לקחת אותנו. זה ציוד שדורש משאיות תובלה. אוטובוסים מיועדים לאנשים, הם תוכננו והונדסו להוביל בני אדם, מקסימום לעוד כמה תיקים קטנים. באירופה יש פסטיבלים שבהם יש הפרדה ברורה בין מתחם האוהלים למתחם ההופעות, עם הציוד מגיעים במכוניות הפרטיות לאוהלים, ורק משם ממשיך הקהל בלבד באוטובוסים להופעות. החיסרון – זה דורש לתכנן טוב מה אותה לוקח איתך בבוקר להופעות, כי לא תחזור למאהל עד הערב. היתרון – לא ירמסו לך ת'צורה.

פסטיבל-יערות-מנשה-2017-סוחבים-ציוד-מהאוטובוסים

אז למרות הידיעה שרוב הציוד הכבד כרגע עלינו, ושמתחם הפסטיבל מרוחק ארבעה קילומטרים מאיתנו, נשברנו מהתור והתחלנו ללכת ברגל בתקווה שיהיה לנו איחוד מרגש עם התיק שכבר עלה לאוטובוס. ללכת ברגל היא למעשה לא אופציה מוצהרת של הפסטיבל, וראינו כמה חברה שניסו ללכת בדרך הזו והוחזרו אחורה על ידי ג'יפ שהוזנק (במקום שיהיה מוזנק להוביל אנשים). אבל בשלב הזה כבר לא עניין אותנו כלום, הכל, רק לא לעמוד בתור הנוראי הזה. לא יאומן, ברחנו מהשגרה, מהלחץ, מהתורים, מהטמטום, מהאלימות, רק כדי להגיע לפה ולחוות לחץ, תורים, טמטום ואלימות. אחרי שנים שאנחנו מספרים לקרובים שלנו משוויץ על הפסטיבל הזה, והם באו במיוחד עבורו, הגיעה הבושה הזו, לא ידענו איפה לקבור את עצמנו, איך נפלנו לתוך הסטריאוטיפ של עצמינו…

גם המחשבה שבסוף הכל יגמר ונגיע לפסטיבל לא הקלה, זה אפילו עוד יותר הרגיז שאפשר למכור לאנשים ש-"נכון שסובלים אבל בסוף זה משתלם", אז מה אם אנחנו אנשים ולטבע האנושי נטייה לשכוח. איזה ערך יש לפסטיבל שמתחיל בצורה כזו, פסטיבל שכל הערב הראשון שלו הינו עסוקים במלחמה פנימית, בניסיון להדחיק את מה שקרה ולנסות להתעודד, להגיד שזה לא נורא, שמכאן זה רק ישתפר, מסע השכנועים העצמי הזה הוא המתכון הבטוח למנוע כל אפשרות להנאה, המוח רק חושב: "תשכח, תשכח, תשכח, נו…למה אתה לא שוכח!" עד שהוא לא מאפשר להתרכז בשום דבר אחר.

פסטיבל-יערות-מנשה-2017-סוחבים-ציוד

עוד יותר מציקה המחשבה שלא הייתה פה עקומת למידה, זה פאקינג פסטיבל יערות מנשה התשיעי, שנה הבאה אתם חוגגים עשור, למה עוד לא הצלחתם להבין איך לשנע אנשים לפסטיבל, מה השתבש בקבלת ההחלטות דווקא בנקודה שהיה ברור לכולם שהיא הכי חלשה, למה ההתיישרות הזו עם כל מה שהוא חפיפניקי, ישראלי, יהיה בסדר, הכל טוב אחי, הגעתם לפסטיבל אנשים תהנו… זו זכות ששמורה לפסטיבל אחד בלבד, וודסטוק 1969, מכל השאר אנחנו מבקשים לא להסיק מסקנות רק שקורה אסון, או במקרה הזה כמעט אסון.

זה מצחיק לכתוב שלא הגיעו אוטובוסים כי הצבא סגר באופן לא צפוי את הכביש, אנחנו חיים במדינת צבא, ואם נתשמש בשפה צבאית, איך לא היה תרחיש למה קורה אם הצבא סוגר את הכביש. אנחנו, אנשים שאחראים רק לעצמנו, לא לעשרת אלפים איש, לעצמנו, ועדיין עושים תרחישים, או אם נאזרח את המילה, תוכנית גיבוי למקרה שלא נמצא חנייה בתל אביב למשל, תוכנית גיבוי למקרה שנגמר הסנדוויץ' חביתה בקפיטריה, תוכנית גיבוי למקרה שלא נמצא איך להטעין את הנייד… אז אין תוכנית גיבוי למה יקרה אם לא יגיעו אוטובוסים ולא יהיה לנו איך לשנע אלפי אנשים לפסטיבל?

ואם נמשיך עם הצבא, אז מה שאמור לעשות מי שאין לו תוכנית מגירה במקרה חירום, זה לא להגיד לאנשים באדישות סלאש התנשאות ״תהיו רגועים יהיה בסדר״, כמו שאמר לנו הבחור הבאמת מסכן ברחבת ההיסעים, אלא צורחים באותו הרגע לכל מי שיש לו רכב פרטי, ואן, טרקטור, נגרר, קולנועית תלת-אופן, חד-אופן או כל דבר שיש לו גלגלים לעוף למטה מיד ולהתחיל להריץ שאטלים הלוך ושוב למתחם כדי להוריד את הלחץ… ככה מגיבים מארגנים שרוצים לתקן מחדל, ככה מגיב משהו שמבין שהוא עשה טעות, אבל לא היה אף אחד שיעשה את זה.

אז איך הגענו בסוף? כמו מלאך משמים הגיע בחור צעיר, אסא קוק שמו, שבמקרה הוא גם החצוצרן של ההרכב הנהדר JON, ועם הרכב הקטן אך עביר להפליא שלו, הוא אסף שלושה אנשים מוזרים שנתקעו באמצע שומקום והנחית אותם במתחם של הפסטיבל. זה כבר מסורת שכל פסטיבל מגיע משהו ומציל אותנו, פעם מהטמטום של עצמנו, פעם מחוסר האחריות של המארגנים. יש הרבה תחושות מהנות בחיים, אבל אין כמו טרמפ שמיימי בדיוק ברגע שבו התהום מביטה אליך בחזרה.

היו עוד הרבה תלונות של הקהל ואנחנו מסכימים כמעט עם כולן, להקים את מתחם האוכל במקום שיש בו הכי הרבה אבק זה לא רעיון חכם, אם כבר יש אבק, לא לפזר מים זו עצלנות. לא לסמן שבילים במתחם האוהלים זה טיפשי. לדירה ממוצעת של ארבע נפשות יש שני שרותים ושתי מקלחות, אז איך זה שלכל מתחם המשפחות, מאות אם לא אלפי אנשים, הוקצבה את אותה כמות בדיוק? דרך אגב מקלחות סגורות זה לא רעיון טוב, כאשר אין קשר עין בין הרגל שרועדת באופן לא רצוני של האדם הבא בתור להוד מעלתה שמתקלחת, יש נטייה לא מתחשבת לקחת את הזמן. כל מי שהיה בתור הבין את זה תוך שנייה, שוב השיטה מכתיבה התנהגות.

לא לסמן שטח מסוכן כמו "מעבר לבקר" עד שהפסטיבל מתחיל ולתת לאנשים ליפול לתוכו זה לא רציני, להשאיר שטח מפוצץ קוצים בבמה הגדולה זה מעצבן. אנחנו אנשים עובדים אז פחות מפריע לנו, אבל לבקש מאנשים צעירים, סטודנטים, חיילים לשלם על בירה כמו בפאב תל אביבי ממוצע זה עזות מצח, לבקש ממשפחות עם ילדים לשלם 35 שקלים על מנה אוכל בסיסית מרגיש קצת כמו עושק, לא לתלות שלטי יציאה יציבים עם חצים שמכוונים לדרך הנכונה ולא לשמיים, או באלכסון לכיוון שלא קיים זה בלתי נתפס, אנשים פשוט עצרו את השיירה כדי להבין איך גאד דאמט יוצאים מפה וכבר העלו תהיות, מה היה יותר קשה, להיכנס או לצאת מפה. ואפשר עוד להמשיך ולהמשיך, כמו למשל העובדה שפתאום המשטרה עצרה את הכניסה לפסטיבל בלי לתת סיבה, אבל וכבר לנו נמאס להתלונן אז פשוט נפסיק.

פסטיבל יערות מנשה - 2017 מחירי בירה

עוד נקודה שצריך להתייחס אליה היא שיש אנשים שמאוד נהנו בפסטיבל, יותר מזה, יש כאלו שחושבים שזה הפסטיבל הכי טוב שהם היו בו בחיים שלהם ואנחנו מאמינים להם לגמרי. כי אין פה שום סתירה, אלא כמו כל דבר, זה יותר עניין של סטטוס בחיים והשקפת עולם. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל בגדול מן הסתם אנשים עם משפחות או אנשים שהיו בכמה פסטיבלים בעבר ובמיוחד בחו"ל, יודעים איך זה אמור להיראות ואיך נראה ארגון נכון ומאוד התאכזבו. שוב, יש יוצאים מן הכלל, אבל זה לא קיצוני לחשוב שצעירים הם הרבה פחות ביקורתיים כלפי התנהלות מעצם היותם צעירים שמעניין אותם בעיקר הבייחדנס. נתקלנו בלא מעט חבורות שלא יצאו מהמאהל שלהם שלושה ימים ברציפות, אז למה שיהיה אכפת להם מכמה קוצים ברחבה של הבמה.

עכשיו נשאלת השאלה הם יש טעם בכלל לדבר על החלק האמנותי, והתשובה היא כן. כפי שציינו, אנחנו בסך הכול בני אנוש ויש לנו נטייה לשכוח דברים, גם אם זה קרה רק באמצע היום השני. אבל לפני כן, אי אפשר להתעלם מהשינוי הגדול שעבר הפסטיבל ופה, גם אם רק פה, מתחילים הדברים הטובים. הבמה הגדולה היא השינוי הגדול ביותר וכנראה שהוא היה המתבקש ביותר. זכורות לנו הופעות ביום שישי בערב שבהן אי אפשר היה להכניס סיכה למה שהפך היום לקרחת היער. ומתי מבינים שהשינוי היה הכרחי? כאשר הבטנו בקחת היער ולא האמנו שפעם שם הייתה הבמה הגדולה.

המתחם של במת האמפי הוא פשוט עצום, שטח של פארק הירקון עם שיפוע של קיסריה. יש מצב שכל הקהל בפסטיבל יכול להיכנס לשם בלי שום בעיה, זה מקום שהיינו שמחים לראות בו הופעות סתם באמצע השנה בלי קשר לפסטיבל (רק לא להגיע בהסעות), ואחד המפיקים צריך לשקול את הרעיון הזה ברצינות. שום פירוטכניקה, מסכי ענק או קרנבל לייזרים לא יכול להחליף את הרקע של היער, ביום ובלילה, זה אחד מהנופים היפים ביותר שזכינו לראות כרקע של במה, ואם השווצרים התלהבו, אז כנראה שזה עובד. עם זליגות הסאונד בין הבמות אין לנו בעיה בכלל, אקוסטיקה היא מדע חמקמק, פתלתל ולא מרוסן גם בחדרים מהונדסים, אז אין לנו צפייה להשתלט על גלי קול במרחבים פתוחים וכה גדולים. מה גם שבזמן ההופעה, אם נעמדים במקום טוב מול הרמקולים, שומעים רק את הסאונד מהבמה.

בערב הראשון התרשמנו מאוד מההרכב של יעל דקלבאום, אנסבל של חמש עשרה מוזיקאיות מוכשרות שמשלב גוספאל, קאנטרי ומוזיקה מזרחית, ועל כולם מנצחת דקלבאום, אולי המוזיקאית האמיצה היחידה שפועלת בתווך שבין האינדי למיינסטרים. מנהיגה אמיתית שלא מפחדת משירה פוליטית ושיח מגדרי, ומצליחה לעורר השראה בקהל. הרבה דמעות וממחטות היו שם כאשר הפיצה מסרים של שלום ואירחה את מרים טוקאן לשירה בערבית, אנגלית ועברית. אביתר בנאי, שהוא ללא ספק הכוכב המיינסטרימי הגדול ביותר של הפסטיבל, עלה אחריה ופשוט גרם לקהל לזמזם את ההמנונים המלודים והמרגשים שלו, שכולם מכירים מהרדיו.

ביום שישי עד דה גירלז שום דבר לא תפס לנו את האוזן, זה פשוט כיף לחזות ולהאזין לסופר-גרופ הזה מתפרק על הבמה, נהנה לנגן ביחד ונשמע פגז! יש ל-שרון קנטור את הכישרון להשאיר את הפאנק שלה תמיד מגניב ורלוונטי, ולהישאר כזו בעצמה, ואולי זה יותר קל שיש מאחוריך מוזיקאי-על כמו אדם שפלן, רם אוריון ו-חגי פרשטמן. ההרכב לולה מארש שובץ בבמה הגדולה ובצדק. החברים הוסיפו להופעה של אלון עדר של אנשים (פהההה!) כבר תקופה ארוכה שהמוזיקה שלהם מתכתבת עם כל מה שהוא רלוונטי בעולם, ההופעות שלהם מדויקות, כמעט מהונדסות, יעל שושנה כהן יודעת בכל רגע איפה לעמוד על הבמה, מתי להתקרב, מתי להתרחק, מה להגיד וזה עובד, רואים שההצלחה שלהם היא שילוב של כישרון ועבודה קשה והיא לא מקרית.

פסטיבל יערות מנשה 2017 - Th -Girls

פסטיבל-יערות-מנשה-2017-לולה-מארש

לאורך השנים יש לפסטיבל הזה רומן לא ברור עם להקות בלגיות וגרמניות, לפעמים זה עובד לפעמים קצת פחות. עם La Chiva Gantiva למשל זה עבד לגמרי, להקת הופעות פר-אקסלנס שבאה לעשות שמח על הבמה בפורטוגזית, צפרתית וספרדית, סמבה עם מלא גרוב, למרות שלפעמים ההפעלות של הקהל גרמו לזה להיראות כמו מחנה קיץ בהמפטונס. טייצ'מניה הוא הרכב מסקרן שמשלב בין פיוז'ן מתקדם, פסיכדליה ונגיעות אתניות. ברגעים מסויימים תפסו לנו את האוזן בלדות פרוגרסיביות שנבנות לאט ומתגברות, לא נרשמו שיאים בהופעה, זו הייתה פשוט מוזיקה שנעה לה בחופשיות בין מקצבים, הקהל לא השתולל אבל היה מהופנט וגם אנחנו.

השתדלנו לא להזניח את הבמות הקטנות, אהבנו להאזין למלודיות הרגישות והמרגשות של עדי קשת כהן, לפרשנות המאתגרת של טליה אליאב לברברה, לסדנת הכתיבה ולסטודנטים המוכשרים של ערן צור, לפופ הפסיכדלי הכייפי של KIM תחת הנהגתה של מיקה שדה, יוצרת כנה שהיא גם פרפורמרית אדירה, ולא שכחנו להשתולל עם הפוסי של לוסי שתמיד עולים במערך התקפי, ונותנים שואו צבעוני שנראה כאילו מסימיליאנו אלגרי בכבודו ובעצמו תכנן אותו.

הפעם יצא לנו פוסט באורך של דה מרקר, ואנחנו מודעים לעובדה שהוא קצת חד-צצדי. כן ברור לנו שהפקה של פסטיבל בארץ דורשת מאמץ עצום, תיאום בין מליון גורמים ועצם העובדה שאירוע כזה בכלל מצליח לקום זה בעצמו סוג של נס. גם ברור שבסופו של דבר הרבה דברים עבדו נהדר ואנשים היו צבעוניים ושמחים כפי שניתן לראות ב-אלבום שהעלינו. העניין הוא שאנחנו לא מתלוננים פה על המחסור בג'חנון ביום שבת (ובאמת היה חסר…) או שהאייס פסיפלורה לא היה מספיק קפוא (והוא באמת לא היה), אנחנו מאמינים שרק בנס מישהו לא נמחץ בין הלחץ והצפיפות או נתפס בדלת של אוטובוס נוסע, ומרגישים חובה לצעוק לפני שמשהו כזה יקרה.

וגם אם בין השורות ניתן לראות שפחות התחברנו לניהול האמנותי השנה, זה בכלל לא משנה, אנחנו נגיע לפסטיבל גם בשנה הבאה, כי אנחנו אוהבים אותו ואת מה שהוא מייצג. הראייה שלנו היא מערכתית, משקיפה מלמעלה, לאורך תקופה. הכאב שהבענו בפתיחה נובע אך ורק מאהבה ואכפתיות, ומרצון שדברים לא יחזרו על עצמם, וישתפרו משנה לשנה. הרי לא באמת התייחסו אלינו כמו חיות, וברור שאף אחד לא התכוון לתייחס אלינו כך, זה נכתב רק לצורך הדגשה של נקודה. אנחנו רוצים לראות אחריות אמיתית של המארגנים, בלי תירוצים ובלי סיבות. הפסטיבל הזה גדול יותר מכולם ולא ניתן לשנה אחת פחות טובה לקלקל אותו, נתראה בחגיגות העשור – שנה הבאה ביערות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.