אינדינגב 2016: עדיין המקום הכי טוב בעולם

לפני הכל  – יש אלבום על חלל מושקע בהגזמה שחובה לראות – עברו על התמונות וחזרו לכאן.

%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%99

אינדינגב הוא חוויה ישראלית קשוחה. שלושה ימים מאובקים בחום של המדבר ובקור של הלילה. לא כל אחד בנוי לזה. ואם כל זה לא מספיק, אז השנה נוסף גם מימד נוסף, גשם. כלומר…כמעט, בכל זאת אנחנו בנגב. הדרך לפסטיבל הייתה חורפית להפליא, טיפות על השמשה הקדמית של הרכב ורוחות מדבריות חזקות, גרמו לתחושה שאנחנו יותר בדרך לגלסטונברי ולא למצפה גבולות, ושבמחשבה שנייה אינדינגב בגשם דווקא יכולה להיות חוויה מרעננת ומגניבה, ואולי היינו צריכים להביא מגפיים. לא נשאיר אתכם במתח, מלבד כמה דקות קרירות בלילה היה חום איימים.

%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016 המשך לקרוא

התפוח הוא רע הכרחי

צרכני התוכן בארץ מחולקים לשניים, כאלו שצורכים בחינם וכאלו שלא מבינים בטכנולוגיה. מי שמשלם, פשוט לא מכיר דרך אחרת, או שמכיר ואין לו כוח להתעסק עם זה. כל שאר הטכנוקרטים יצרכו את התוכן שלהם בחינם. זה מנטאליות שטבועה בנו, כי ככה זה שחיים בתחושה שתמיד דופקים אותנו בתוך מערכת שהחוקים בה צבועים בחמישים גוונים של אפור. יחד עם זאת, תמיד טענו שאם יהיה סָפַּק שייתן תוכן ראוי במחיר סביר, הצרכנים יהיו מוכנים לשלם. נטפליקס למשל הגיעה לארץ, ומיד הצטרפנו אליה ועכשיו הגיעה גם אפל מיוזיק.

השאלה הראשונה ששואלים אותנו כאשר אנחנו מספרים בהתלהבות על אפל מיוזיק היא ״בשביל מה צריך את זה?״ זו שאלה קצת מוזרה לשירות שיש לו כבר למעלה מחמישה עשר מליון מנויים משלמים ברחבי העולם, כאשר לשרותים דומים לו כמו ספוטיפיי יש למעלה משלושים מליון מנויים, ועוד עשרות מליונים משתמשים מתחלקים בין ראפסודי, פאנדורה, גוגל פליי, אמזון ועוד… עם זאת, זה אולי לא כל כך מוזר במדינה שבה הקהל לא רגיל לשלם על צריכת תכנים. ואולי זה גם מסביר את המחיר הנמוך להפליא שאפל מבקשת, מה זה מבקשת, כמעט מתחננת לקהל הישראלי שרק יבוא ויקח.

Apple Music Menu המשך לקרוא

רוק וורכטר 2016: חגיגה צבעונית ובוצית

מאת: בר כדורי

פסטיבל רוק וורכטר מתקיים כבר 41 שנים בעיירה הציורית וורכטר סמוך לעיר לובן (Leuven) שבבלגיה, בשבוע הראשון של חופשת הקיץ באירופה. מאז החל, הספיק לזכות שש פעמים בפרס הפסטיבל הטוב בעולם (מתוך כעשרים שנה שהפרס מחולק), לשנות את אורכו מיום אחד לארבעה ימים ולמשוך חבר'ה מכל העולם. מתוכם מאות ישראלים שחלק לא מבוטל מהם חוזר לעיירה מדי שנה בשנה.

הפסטיבל במהותו הוא פחות או יותר השתלטות ויקינגית חסרת רחמים על העיירה וורכטר ועל השטחים הציבוריים (ואלו שפחות) בה. ביום-יום זו עיירה רגועה עם בתים צמודי קרקע מלבנים אדומות, חוות חקלאיות, שדות חיטה ותירס ואפילו כנסייה שכאילו שלפו מגלויה. בשבוע הפסטיבל העיירה מחולקת למתחם הופעות, חניה לרכבים ואופניים ומתחמי קמפינג מוסדרים. הקמפינג הגדול והמושקע נקרא The Hiveבאופן ייחודי, קיים מתחם מסיבות ובילוי אך ורק לדרי המתחם והוא היחיד שנפתח יום לפני תחילת הפסטיבל. רחובות העיירה נחסמים למעבר כלי רכב ומתמלאים בדוכני אוכל, פאבים ואזורי ישיבה.

The-Hive---כניסה המשך לקרוא

פסטיבל של אנשים לא מוכרים

לחוויות מנוגדות יש השפעה חזקה על המוח. למשל כשחוזרים מהצבא לוקח זמן להתרגל לצבעוניות של האזרחות, או כשחוזרים מתל אביב לוקח זמן להתרגל לאפרוריות של הפרוורים, ולמרות שעבר כבר כמעט שבוע, אנחנו עדיין באופוריה, מסתובבים עם חיוך על הפנים ומסרבים להתרגל לשגרה המדכאת של היום-יום. וזה אולי כוחו הגדול ביותר של פסטיבל יערות מנשה, היכולת המאגית שלו לנתק אותך לגמרי מהחיים הרגילים אל עולם שכולו יער, פיות, פרפרים, גמדים, וכמובן מוזיקה טוב. וגם אם כל הדברים לא באמת התקיימו במציאות, אלא רק בדמיון הפרוע שלנו, מה זה בכלל לא משנה, למה להתעקש על עובדות מצ'עממות…

קהל-בפסטיבל-יערות-מנשה-2016

אל הסיקור המלא נגיע ממש עוד מעט, אבל בחרנו להתחיל דווקא בקטנוניות מתבקשת, בכל זאת הרווחנו אותה ביושר, חווית הכניסה לפסטיבל. כבר קיטרנו רבות על נושא ההסעות בשנה שעברה, ולכן היה חשוב לנו לחוות את החוויה שוב, ולראות אם יש מקצה שיפורים. אז החדשות הטובות הן שהמארגנים הצלחו לייעל את השיטה למקסימום, לא ממתינים לאוטובוס יותר מכמה דקות ובאמת כל התהליך, מהרגע שכיבינו את הסוויץ' ברכב ועד לשערי הפסטיבל לא לוקח יותר מחצי שעה. אז התהליך עצמו עובד בסדר גמור, אבל מה אם השיטה לא טובה?

המשך לקרוא

על נסיכים ואהבות ראשונות

מאת: רוני לוין

אני לא מגדיר את עצמי מעריץ של פרינס, בטח שלא מעריץ אדוק, ובכל זאת הידיעה על המוות שלו הייתה קשה עבורי, הרבה יותר מהמוות הפתאומי של דיוויד בואי, ומבחינתי יש לזה הסבר ברור.

השנה הייתה 1992, הייתי בן אחת עשרה ולא גיליתי שום עניין מיוחד במוזיקה, היו לי תחומי עניין אחרים באותה תקופה ומוזיקה לא עשתה עלי רושם. אני זוכר שההתלהבות מהדיסק הייתה בשיאה, הפלסטיק העגול הזה, שבעיקר משמש היום להרחקת יונים היה פאר הטכנולוגיה, נוצץ, מבריק, עם סאונד נקי ובעיקר יקר מאוד. הקומפקט-דיסק עם המגירה שיוצאת החוצה ובעיקר הרחש של קרן הלייזר הטריפה אנשים. לי היא לא עשתה שום דבר, הייתי אדיש לחלוטין כלפיה, עד שבת אחת שבה ראיתי אצל בן דוד שלי את העטיפה הזו.

עיר עתידנית ושדרת אבנים לאורכה, מעגל של ילדות לבושות בשמלות זהב ובמרכזו רקדנית ואיש עם גיטרה, על הפלסטיק של העטיפה צרוב סמל מוזר ומשונה מזהב, הדיסק עצמו בצבע סגול כהה מקושט בעיטורים, היום אני יכול להגיד בוודאות שזו הייתה השבת שבה הכל השתנה, היום שבו למדתי להכיר את The Love Symbol Album.

המשך לקרוא