אינדינגב 2016: עדיין המקום הכי טוב בעולם

לפני הכל  – יש אלבום על חלל מושקע בהגזמה שחובה לראות – עברו על התמונות וחזרו לכאן.

%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%99

אינדינגב הוא חוויה ישראלית קשוחה. שלושה ימים מאובקים בחום של המדבר ובקור של הלילה. לא כל אחד בנוי לזה. ואם כל זה לא מספיק, אז השנה נוסף גם מימד נוסף, גשם. כלומר…כמעט, בכל זאת אנחנו בנגב. הדרך לפסטיבל הייתה חורפית להפליא, טיפות על השמשה הקדמית של הרכב ורוחות מדבריות חזקות, גרמו לתחושה שאנחנו יותר בדרך לגלסטונברי ולא למצפה גבולות, ושבמחשבה שנייה אינדינגב בגשם דווקא יכולה להיות חוויה מרעננת ומגניבה, ואולי היינו צריכים להביא מגפיים. לא נשאיר אתכם במתח, מלבד כמה דקות קרירות בלילה היה חום איימים.

%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016 המשך לקרוא

כל הדרכים מובילות לאינדינגב

מספר הדרכים לחוות את פסטיבל אינדינגב 2016 שווה למספר המשתתפים בו. כאן גם קבור כל הקסם שלו, המסלול היחודי שכל משתתף עובר דרך הבחירות והטעם האישי שלו. ובשנה שהפסטיבל חוגג עשור להיוולדו, האפשרויות לחוויה שונה ומיוחדת אפילו גדולות יותר מתמיד. הליינאפ השנה כל כך מורכב ועשיר (לאיי.די.די שבינינו, הוא אף עלול לעורר בהלה) ומאפשר תאורטית אין ספור דרכים לחבק, לנשום, לספוג ולהרגיש את הפסטיבל בכל עצב ונים בגוף. גם הפעם המאגנים הצליחו לזקק את כל הטוב שקורה בסצנה, ולאחד אותו לשלושה ימים מאובקים במצפה גבולות.

אנחנו אנשים שאוהבים בחירה מצומצמת, טוב שיש הרבה דגני בוקר אבל תנו לנו שלושה, טוב שיש הרבה משחות שיניים אבל נסתפק באחת וטוב שיש זיליון דרכים לחוות את הפסטיבל אבל מספיקות לנו שתיים. אז זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, לתת לכם שתי אפשרויות לחוות את הפסטיבל מנקודת המבט שלנו, מיותר לציין, ויצוין בכל זאת, שכל הדרכים הם כמובן אופציה בלבד ומשקפות אך ורק את הטעם שלנו. היר ווי גו…

%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016 המשך לקרוא

רוק וורכטר 2016: חגיגה צבעונית ובוצית

מאת: בר כדורי

פסטיבל רוק וורכטר מתקיים כבר 41 שנים בעיירה הציורית וורכטר סמוך לעיר לובן (Leuven) שבבלגיה, בשבוע הראשון של חופשת הקיץ באירופה. מאז החל, הספיק לזכות שש פעמים בפרס הפסטיבל הטוב בעולם (מתוך כעשרים שנה שהפרס מחולק), לשנות את אורכו מיום אחד לארבעה ימים ולמשוך חבר'ה מכל העולם. מתוכם מאות ישראלים שחלק לא מבוטל מהם חוזר לעיירה מדי שנה בשנה.

הפסטיבל במהותו הוא פחות או יותר השתלטות ויקינגית חסרת רחמים על העיירה וורכטר ועל השטחים הציבוריים (ואלו שפחות) בה. ביום-יום זו עיירה רגועה עם בתים צמודי קרקע מלבנים אדומות, חוות חקלאיות, שדות חיטה ותירס ואפילו כנסייה שכאילו שלפו מגלויה. בשבוע הפסטיבל העיירה מחולקת למתחם הופעות, חניה לרכבים ואופניים ומתחמי קמפינג מוסדרים. הקמפינג הגדול והמושקע נקרא The Hiveבאופן ייחודי, קיים מתחם מסיבות ובילוי אך ורק לדרי המתחם והוא היחיד שנפתח יום לפני תחילת הפסטיבל. רחובות העיירה נחסמים למעבר כלי רכב ומתמלאים בדוכני אוכל, פאבים ואזורי ישיבה.

The-Hive---כניסה המשך לקרוא

פסטיבל של אנשים לא מוכרים

לחוויות מנוגדות יש השפעה חזקה על המוח. למשל כשחוזרים מהצבא לוקח זמן להתרגל לצבעוניות של האזרחות, או כשחוזרים מתל אביב לוקח זמן להתרגל לאפרוריות של הפרוורים, ולמרות שעבר כבר כמעט שבוע, אנחנו עדיין באופוריה, מסתובבים עם חיוך על הפנים ומסרבים להתרגל לשגרה המדכאת של היום-יום. וזה אולי כוחו הגדול ביותר של פסטיבל יערות מנשה, היכולת המאגית שלו לנתק אותך לגמרי מהחיים הרגילים אל עולם שכולו יער, פיות, פרפרים, גמדים, וכמובן מוזיקה טוב. וגם אם כל הדברים לא באמת התקיימו במציאות, אלא רק בדמיון הפרוע שלנו, מה זה בכלל לא משנה, למה להתעקש על עובדות מצ'עממות…

קהל-בפסטיבל-יערות-מנשה-2016

אל הסיקור המלא נגיע ממש עוד מעט, אבל בחרנו להתחיל דווקא בקטנוניות מתבקשת, בכל זאת הרווחנו אותה ביושר, חווית הכניסה לפסטיבל. כבר קיטרנו רבות על נושא ההסעות בשנה שעברה, ולכן היה חשוב לנו לחוות את החוויה שוב, ולראות אם יש מקצה שיפורים. אז החדשות הטובות הן שהמארגנים הצלחו לייעל את השיטה למקסימום, לא ממתינים לאוטובוס יותר מכמה דקות ובאמת כל התהליך, מהרגע שכיבינו את הסוויץ' ברכב ועד לשערי הפסטיבל לא לוקח יותר מחצי שעה. אז התהליך עצמו עובד בסדר גמור, אבל מה אם השיטה לא טובה?

המשך לקרוא

כרטיסים במתנה: The Underground Youth

השתחלו לסנפירים והרכיבו שנורקלים כי ב-18/5 כולנו הולכים לצלול מתחת לאדמת האוזןבר היישר לפוסט-פאנק האפל והקודר של העיר מנצ׳סטר עם The Underground Youth, אחד מהרכבי השוגייז הפסיכדלים המוערכים ביותר שפועלים היום. מבין מבול האמנים המצויינים שנוחתים עלינו לאחרונה, תסמכו עלינו שאת המלנכוליה האפלולית של ההרכב המהפנט הזה אתם באמת לא רוצים לפספס, וכדי שתוכלו להכיר אותם טוב יותר, הכנו לכם 12 עובדות קצרות עם מוזיקה משובחה שנבחרה בקפידה, ועל הדרך יש לנו שני כרטיסים לחלק לכם. לעבודה.

ההרכב הוא בעצם מפעל החיים של קרייג דייר (גיטרה קולות) שהחל להקליט חומרים לבדו ועם הזמן הוסיף נגנים מסביבו. לא מעט חברים התחלפו במשך השנים וכרגע הנגנים הם פרנקי (גיטרה) ו-מקס ג'יימס (בס). המתופפת של הלהקה היא אישתו של קרייג – אוליה, וזו כבר סיבה מספיק טובה לכל הפחות להסתקרן ממה שקורה שם. בנוסף היא גם מעצבת ויוצרת עצמאית של מייצגי ארט ללהקות אחרות שפועלות בעיקר בסצנה הפסיכדלית.

אין לפרש את השם של ההרכב באופן מילולי, הם כבר לא בגיל הנערות ובטח שלא מתחת לאדמה. מדובר בשיר שדייר כתב כאשר הוא היה משורר טירון בן 16 על מציאות דיסטופית, ונראה לו מתאים בשעתו לשם של ההרכב, במיוחד כאשר הוא התכתב עם הולווט אנדרגאונד שהוא כל כך העריץ. כרגע הם פשוט תקועים עם השם הזה.

לאור ההיסטוריה המפוארת של העיר כיצואנית להקות ענק, ההרכב מציין את מקום ההיווסדות שלו ומרכז הפעילות שלו במנצ'סטר, אבל האמת היא שדייר הגיע בכלל מבלאקפול, שהיא עיירת נופש אפרורית שמרוכזת בעיקר בתיירות פנים ומרוחקת שעה נסיעה מהעיר הגדולה. למנצ'סטר הוא הגיע בתחילת שנות התשעים היישר לתוך החשכה הדיכאונית של העיר ושל הלהקות שפעלו בה. אשתו אוליה, אם תהיתם, היא בכלל מסיביר. למרות כל אלו, הסאונד של ההרכב הוכתר במספר מקומות שונים "כסאונד של מנצ'סטר".

דייר הוא איש DIY בכל רמ"ח איבריו, שס"ה גידיו וששת מיתריו, הוא מאמין אדוק בהקלטות ביתיות מינימליסטיות וכך בדיוק נולד ההרכב שלו. ב-2008 הוא פשוט הקליט לבד חומרים בחדר שלו, כאשר האזנה לשירים של בוב דילן הבהירה לו שלא צריך יותר מגיטרה וכמה אקורדים כדי לחבר מנגינה. את השירים הוא העלה לרשת ומשם הדרך לקהל מעריצים שהתגודד סביבו הייתה קצרה, מאותו הרגע הכל התחיל לתפוס תאוצה.

מה שמפתיע יותר מכל, הוא שלמרות ההצלחה והחתימה בחברת תקליטים מסודרת (Fuzz Club), דייר עדיין מקפיד להקליט את כל האלבומים בבית על הציוד הזול והפשוט שלו. אומנם הציוד השתדרג במהלך השנים אבל שיטת העבודה נשארה זהה. לעיתים הוא משתעשע ברעיון להביא מפיק חיצוני שיהיה אחראי על ההקלטה, אבל הרצון להיות בשליטה מלאה על כל התהליך משאיר את זה כרגע כרעיון בלבד.

הסיבה שבזכותה ההרכב עושה מוזיקה היא בעקבות וסליחה על הקלישאה, להקות שמעט מאוד הכירו, אבל מי שכן הכיר הקים להקה כמו הולווט אנדרגאונד (שהציטוט המקורי מיוחס לה), בריאן ג'ונסטון מאסקר,  ג'ויי דוויז'ין, ג'יזס אנד מארי צ'יין שעם הזמן הפכו לשמות גדולים בזכות עצמן. אבל הם מעריצים גם את גם דה וונדס מדנמרק, אנטון ניקומב ובכלל מושפעים מאוד מפוסט-פאנק, פסיכדליה וכמובן בוב דילן.

לתקופה קצרה דייר הקליט חומרים בנפרד עם אשתו אוליה תחת הרכב שנקרא Noise Exposure. התוצאה היא EP מסתורי ואפל שיצא ב-2012 ושזרק אותנו היישר למרתפים חשוכים וטחובים אפופי עשן סיגריות.

את שלושת האלבומים הראשונים (Morally Barren, Voltage, Mademoiselle) ושני ה-EPים (Delirium, Low Slow Needle) דייר הדפיס בבית על צורב תקליטורים ופשוט שלח בדואר דיסק לאנשים שיצרו עימו קשר, לאחר מכן הוא העלה אותם לרשת. הוא מודה שללא האינטרנט והיכולת הבלתי אמצעית שלה להגיע לכמות כזו של קהל, ההרכב לא היה מגיע למעמד שלו. היום כבר כל החומרים שוחררו בצורה מסודרת על ויניל, כי עדיין אין תחליף ראוי שמאפשר להעריך אלבום כיצירת אמנות שלמה.

אנשים נוטים לייחס את הסגנון המוזיקלי של ההרכב לפסיכלדיה, אבל האמת שהם לא ממש מתחברים לזה, הם מגדירים את עצמם כפוסט-פאנק, אבל עם הבזקים של קלילות מלנכולית ויותר רואים את היצירה שלהם כאקספרימנטליות שמנסה לתת דגש על המלודיות ופחות על הרפטטיביות.

דייר כותב את השירים לבד ורואה בעבודה העצמאית סוג של חופש ליצירה שלו, גם אם זה אומר לקום בשלוש לפנות בוקר ולייצר שיר מכלום. הוא לוקח בחשבון שכאשר אתה כותב לבד, אין מי שיאזן אותך רעיונית, ועם זאת בעזרת השראה נכונה הוא יכול לייצר אלבום שלם תוך שבוע-שבועיים. התהליך הוא תמיד זהה, קודם כל המילים ואז הוא מלביש עליהן את המוזיקה. האלבום השביעי והאחרון שלהם יצא באוגוסט 2015 והוא נקרא Collapsing Into Night ותוכלו להקשיב לו פה למטה.

בהופעות הם משתדלים לא למחזר את השירים כפי שהופיעו בתקליט, ומקפידים להתנסות בגרסאות חדשות בכל פעם. למעשה ככל שההופעה מחוספסת יותר, היא מבחינתם טובה יותר. מקרים של גיטרות שבורות, מיתרים קרועים, מערכת תופים שקורסת ומוניטור שמתרסק רק מוסיפים להתרגשות ולתשוקה של הופעה חיה.

הם לא כך כך עוקבים אחרי לוח ההופעות שלהם, הגישה שלהם היא פשוט לקום בבוקר, להיכנס לואן או לעלות על מטוס ולהגיע אל היעד הבא. יעד אחד יוצא דופן הוא יוון, שההרכב מקפיד לחזור אליו כל פעם מאחר והקהל היווני בניגוד לבריטי מגיב בהתרגשות והתלהבות ופה אנחנו נוסיף, שאם קהל רספונסיבי מלהיב את ההרכב, יש מצב שאחרי הביקור בארץ, אנחנו נהפוך ליעד החדש.

מפה אתם כבר אמורים להכיר את הדריל, כל מה שצריך לעשות כדי לזכות באחד משני כרטיסים יחידים שיש לנו לחלק לכם הוא להשאיר תגובה, כל דבר שעולה על דעתכם. לאלו שרוצים קצת אתגר, אפשר לרשום איזה מוזיקה של אמן או להקה גורמת לכם לצלול ליעדים רחוקים, ההגרלה תיסגר ביום שני ה-18.4בשעה 20:00. שמות הזוכים יפורסמו בעמוד הפייסבוק של חדי אוזן.

The Underground Youth | יום רביעי 18.5 | אוזןבר | 20:30