כל הדרכים מובילות לאינדינגב

מספר הדרכים לחוות את פסטיבל אינדינגב 2016 שווה למספר המשתתפים בו. כאן גם קבור כל הקסם שלו, המסלול היחודי שכל משתתף עובר דרך הבחירות והטעם האישי שלו. ובשנה שהפסטיבל חוגג עשור להיוולדו, האפשרויות לחוויה שונה ומיוחדת אפילו גדולות יותר מתמיד. הליינאפ השנה כל כך מורכב ועשיר (לאיי.די.די שבינינו, הוא אף עלול לעורר בהלה) ומאפשר תאורטית אין ספור דרכים לחבק, לנשום, לספוג ולהרגיש את הפסטיבל בכל עצב ונים בגוף. גם הפעם המאגנים הצליחו לזקק את כל הטוב שקורה בסצנה, ולאחד אותו לשלושה ימים מאובקים במצפה גבולות.

אנחנו אנשים שאוהבים בחירה מצומצמת, טוב שיש הרבה דגני בוקר אבל תנו לנו שלושה, טוב שיש הרבה משחות שיניים אבל נסתפק באחת וטוב שיש זיליון דרכים לחוות את הפסטיבל אבל מספיקות לנו שתיים. אז זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, לתת לכם שתי אפשרויות לחוות את הפסטיבל מנקודת המבט שלנו, מיותר לציין, ויצוין בכל זאת, שכל הדרכים הם כמובן אופציה בלבד ומשקפות אך ורק את הטעם שלנו. היר ווי גו…

%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%91-2016 המשך לקרוא

מותו של הפייס

פייסבוק מת! לא באופן רשמי כמובן. הוא מת כי הוא לא מעניין יותר אף אחד, הוא מת כי ברגע שההורים שלנו למדו להעלות סלפי לוול, הבנו שזה מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. הוא מת כי הוא חושב שהוא מכיר אותך, כי אם חברים שלך הם בגיל הזה, ומעלים תמונות כאלו, אז בטח תתעניין בשיפוצים לבית, או כלי עבודה, או פאנטה, או כל דבר אחר שממש לא מעניין אותך.

הוא מת כי אחרי שסיננת את כל הנודניקים, נשארת תקוע עם אותו מבחר מצומצם של אנשים שחוזרים על עצמם. הוא מת כי הכל מסחרי, הוא מת כי הוא מזויף, הוא מת כי הוא הפסיק לרגש אותך, כי פעם היית נכנס כל דקה, שהפכה לכל שעה, שהפכה לכמה פעמים ביום, עד שפתאום אתה שם לב שבכלל לא נכנסת היום ולא קרה לך כלום. הוא מת כי הוא כל הזמן מבקש ממך כסף, ואז אתה מבין שמשהו אחר משלם לו, וזה על חשבונך.

facebook-is-dead המשך לקרוא

מלכה לב אדום

לכל חובב מוזיקה יש את הרגע או התקופה המכוננת ההיא בילדות שבה הוא גילה את הסגנון המוזיקלי המועדף עליו. כמעט תמיד מעורבת בסיפור דמות בוגרת כלשהי שמתווכת.

קווין היו האהבה המוזיקלית הראשונה שלנו. אי שם בשנות הקסם של תחילת שנות ה-90, בילינו לא מעט שעות בבית של ספי שימשוביץ ברחוב החצב 3. לאח הגדול שלו, ערן, היתה גיטרה חשמלית ואוסף קלטות מרשים במיוחד שכלל בין היתר את מיטב האלבומים של קווין ואנחנו, שרצינו להיות גדולים כמוהו, ישבנו מול טייפ הדאבל-קאסט שלו במשך שעות ארוכות והאזנו לקלטות בשקיקה, מעיינים במקביל בעטיפות הצבעוניות המקופלות היטב.

המשך לקרוא

התפוח הוא רע הכרחי

צרכני התוכן בארץ מחולקים לשניים, כאלו שצורכים בחינם וכאלו שלא מבינים בטכנולוגיה. מי שמשלם, פשוט לא מכיר דרך אחרת, או שמכיר ואין לו כוח להתעסק עם זה. כל שאר הטכנוקרטים יצרכו את התוכן שלהם בחינם. זה מנטאליות שטבועה בנו, כי ככה זה שחיים בתחושה שתמיד דופקים אותנו בתוך מערכת שהחוקים בה צבועים בחמישים גוונים של אפור. יחד עם זאת, תמיד טענו שאם יהיה סָפַּק שייתן תוכן ראוי במחיר סביר, הצרכנים יהיו מוכנים לשלם. נטפליקס למשל הגיעה לארץ, ומיד הצטרפנו אליה ועכשיו הגיעה גם אפל מיוזיק.

השאלה הראשונה ששואלים אותנו כאשר אנחנו מספרים בהתלהבות על אפל מיוזיק היא ״בשביל מה צריך את זה?״ זו שאלה קצת מוזרה לשירות שיש לו כבר למעלה מחמישה עשר מליון מנויים משלמים ברחבי העולם, כאשר לשרותים דומים לו כמו ספוטיפיי יש למעלה משלושים מליון מנויים, ועוד עשרות מליונים משתמשים מתחלקים בין ראפסודי, פאנדורה, גוגל פליי, אמזון ועוד… עם זאת, זה אולי לא כל כך מוזר במדינה שבה הקהל לא רגיל לשלם על צריכת תכנים. ואולי זה גם מסביר את המחיר הנמוך להפליא שאפל מבקשת, מה זה מבקשת, כמעט מתחננת לקהל הישראלי שרק יבוא ויקח.

Apple Music Menu המשך לקרוא

בימים ההם בזמן הזה

טעם מוזיקלי הוא דבר שמשתנה עם השנים, כך גם הפופולאריות של סגנונות מוזיקליים שונים. כך יוצא שלמרות שבימים כתיקונם עבדיכם הנאמנים כותבים כאן בעיקר על מוזיקת אינדי אלטרנטיבית שהסאונד הרווח בה הוא אלקטרוני והגיטרות אם יש כאלה, הן במינון מוגבל, בעבר הטעם המוזיקלי שלנו היה הרבה פחות היפסטרי והרבה יותר כסחני.

אבל יש את הטון הרווח ויש את בלוטת הנוסטלגיה ולה יש חוקים משלה. בואו נגיד שאם חדי אוזן היה בלוג פעיל בתחילת שנות ה-90, סביר להניח שהפוסטים השבועיים שלנו היו עוסקים בעיקר בגראנג', פאנק-רוק ומטאל על שלל תצורותיו החל מפרוגרסיב, דרך אינדסטריאל ועד טראש מטאל.

המשך לקרוא