מותו של הפייס

פייסבוק מת! לא באופן רשמי כמובן. הוא מת כי הוא לא מעניין יותר אף אחד, הוא מת כי ברגע שההורים שלנו למדו להעלות סלפי לוול, הבנו שזה מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. הוא מת כי הוא חושב שהוא מכיר אותך, כי אם חברים שלך הם בגיל הזה, ומעלים תמונות כאלו, אז בטח תתעניין בשיפוצים לבית, או כלי עבודה, או פאנטה, או כל דבר אחר שממש לא מעניין אותך.

הוא מת כי אחרי שסיננת את כל הנודניקים, נשארת תקוע עם אותו מבחר מצומצם של אנשים שחוזרים על עצמם. הוא מת כי הכל מסחרי, הוא מת כי הוא מזויף, הוא מת כי הוא הפסיק לרגש אותך, כי פעם היית נכנס כל דקה, שהפכה לכל שעה, שהפכה לכמה פעמים ביום, עד שפתאום אתה שם לב שבכלל לא נכנסת היום ולא קרה לך כלום. הוא מת כי הוא כל הזמן מבקש ממך כסף, ואז אתה מבין שמשהו אחר משלם לו, וזה על חשבונך.

facebook-is-dead המשך לקרוא

עם קצת פשרה והרבה אומץ

האגדה מספרת שלעולם לא תמצא בית כנסת של תימנים עומד לבד, תמיד הם יופיעו בזוגות ובלא מעט מקרים גם בשלישיות. הסיבה פשוטה, בשלב מסוים התפתח סכסוך בין משפחות שהוביל לפיצול כוחות. זה מצב קיומי שחייב לקרות בשלב מסוים לכולנו, אנחנו לא יודעים להתפשר, במדינה שנמצאת במאבק קיומי כמצב תודעתי מתמיד, ויתור נחשב כחולשה. אפשר לקחת את זה להרבה מקומות בחיים ולראות כמה קל לפוצץ מערכות יחסים, ואז לא רק שלא מתפשרים, אלא עושים דווקא, שנינו נריב מי דופק את הראש חזק יותר בקיר, ומי ייתן והעקשן ינצח.

אפשר היה לצחוק על הכל אם זה לא היה קורה בסוף השבוע הנוכחי בשוק המוזיקה הפצפון שלנו. מדינה בגודל של ניו-ג'רזי מקיימת שני פסטיבלי מוזיקה בינלאומיים במקביל שמזמינים את אותם נציגים, מתחרים על אותם אמנים, מופיעים באותם מקומות ובאותם תאריכים בדיוק. פסטיבל Tune In Tel Aviv ופסטיבל חשיפה בינלאומית למוזיקה מתנגחים ביניהם וההפסד כולו שלנו. כן כן, לאלו שמגלים זאת בפעם הראשונה, צהריים בינוניים וסבירים גם לכם, זה לא אותו פסטיבל! מדי פעם הייתה תחושה שעולם המוזיקה יודע להתנתק מכל הדפוק שיש שמסביב, במיוחד שהכוונות מלכתחילה היו טובות, עכשיו זה כבר ברור, מהאגו הזה לא יצמח שוב דבר, על כל פנים שום דבר טוב.

המשך לקרוא

סופה של מצעדים

כמו סופת אבק בלתי נגמרת מסתערת עלינו תקופת המצעדים, התחנה הלא רלוונטית הזו בוחרת את איש השנה, והעיתון הלא משפיע הזה את אלבום השנה וכולם בטוחים שהבחירות שלהם אמיצות, מפתיעות ובעיקר חשובות. ובכל מקום דירוגים, פרסים ומקומות ראשונים, מהדורת החדשות מסתיימת בידיעה חגיגית על הזוכים.

כאילו אנשים עוד יושבים ליד הרדיו ומחזיקים אצבעות לאמן האהוב עליהם, כאילו יוטיוב עוד לא הומצא, כאילו אפל, החברה העשירה והחזקה בעולם לא שינתה את שוק המוזיקה לעד, כאילו הקהל לא באמת שומע את המוזיקה שהוא רוצה, אלא את המוזיקה שעורכים מוזיקליים ומבקרי מוזיקה עדיין חושבים שהוא צריך לשמוע.

המשך לקרוא

אתם יותר טובים מזה

אז הלכנו לקנות מגבר טוב כזה, אנגלי. ורמקולים עם נוכחות ו-Mid משובח ובאס פאנצ'י ועוד כל מני מושגים מפוצצים כמו "במה קדמית" ו-"קריספיות" שאין לנו מושג מה הם אומרים, אבל ברור לנו שזו דרך משונה לבטא בסך הכל המרה של פולסים חשמליים לצליל אנלוגי, והוצאנו על זה סכומים שאנחנו מעדיפים להדחיק, והגענו הביתה וקראנו את חוברת ההדרכה מהתחלה עד הסוף כולל את הקטע של האזהרות, ואז חיברנו והתרגשנו לשמוע את הצליל הראשון.

ואז…

יוטיוב

ולכן כשקראנו את הידיעה ש-Jay Z בחר השבוע לרכוש את שירות הסרטרימינג טָיְידֶל, (טָיי מה? תיכף הכל יתחבר) היה ברור לנו שהוא עלה פה על משהו אבל לא היינו בטוחים בדיוק על מה. אז יצאנו לחקור…

המשך לקרוא

כמעט מושלם

אף אחד לא סיפר לנו שהמונדיאל הזה הולך להיות כל כך קשה! לא פשוט להחזיק את העיניים פתוחות באחת וחצי בלילה להארכה שלישית בתוך יומיים כדי לראות את השעמומון שקוראים לו יוון – קוסטה ריקה. בכלל 64 משחקים ב-32 ימים כשבאמצע צריך להעביר חיים, זה קצב די רצחני ואנחנו מתחילים להרגיש שהגוף שלנו מתכנן מסע נקמה אישי על כל מה שעוללנו לו.

ולמה ההתעקשות הגדולה לראות את הכל? כי זה האסקפיזם המושלם. כלומר כמעט מושלם, חוץ מטקס הפתיחה שהבטיחו לנו בו קרנבל וסמבה ברזילאית ובמקום קיבלנו את פיטבול וג'ניפר לופז. ואולי חוץ מהמחאה העלובה של הערוץ הראשון שמגיעה בזמן המשחקים ולפעמים ממש עליהם ורק מחזקת את העובדה שהערוץ הזה מיותר. ואולי רק חוץ מהתחושה שבחוץ יש אווירה של מלחמה ושעוד שנייה צה"ל נכנס לעזה ומבתר את הרצועה לשלושה חלקים, וגם קצת אווירת טאליבן כי שר הפנים החליט לסגור את תל אביב בשבת. אז להוציא את הלחץ, הפחד, הייאוש, ההתלהמות, השמרנות, הצביעות, הנקמה, המלחמה ודני נוימן – הכל מושלם.

המשך לקרוא