אכן שישי ואכן שחור

אז רצינו להיות כמו האמריקאים, ושגם לנו יהיה יום שישי שחור. ובכן יש לנו בשורות משמחות….קיבלנו, במתכונת שלנו כמובן. לא סתם יום שישי שחור, קיבלנו סופשבוע שלם, אפל, טראגי, מפחיד, חשוך, מפויח ומלא עשן, לא סתם עשן – עשן שחור משחור. במקום חגיגת קניות אימפריאליסטית וקפיטליסטית, טיפשית ומרוקנת ארנקים לחינם ככל שתהיה, קיבלנו בקבוק תבערה, דגל שחור עם גולגולת שמתנופף רק כדי להזכיר לנו, אם במקרה שכחנו, כמה שנאה ורוע יש פה, כמה פילוג וכמה כיעור. כך שגם בעיר הכי יפה בארץ, הכי מגוונת, שבאופן מוזר אנחנו מרגישים בה הכי בבית בעולם, אסון כזה יכול להתרחש.

ובדיוק שהסופרטאנקר מגיח כמו גיבור-על, מחרף בקלילות מעלינו ומבטיח להעלים את כל הרעש והפאניקה, ראינו את התמונות המזעזעות האלו של פסטיבל יערות מנשה. היער שמארח אותנו כל שנה, שמעניק לנו מהצל, מהחמצן ומהיופי שלו, עולה באש ונראה כמו גיהנום. בזמן שלוחמי האש (דרך אגב ממתי התחילו לקרוא להם ככה? זה פוליטיקלי קורקטיות חדשה להפסיק לקרוא להם כבאים?) נאבקים לשמור עליו ירוק ונושם. יש מקומות שבהם מרצפים את גן עדן כדי כדי לבנות מגרש חנייה, פה שורפים את גן עדן, כדי ליצור עוד שנאה.

burn-forest

[ לא להיבהל – התמונה הנ"ל נלקחה מיער שנשרף באורגון, בינתיים על השריפה שלנו הצליחו להשתלט ואין סכנה כרגע לקיומו של הפסטיבל ]

OK GO הבינו את הקטע, לא צריך להשקיע במוזיקה, תזין כמה נתונים באלגוריתם של אבלטון ויצא לך שיר, בכל זאת, קולדפליי עושים את זה כבר שנים. במקום עוד שיר טוב, או במקרה שלהם בינוני מינוס, הם שוברים את הראש כל פעם מחדש איך לעשות את הקליפ הכי מגניב בעולם. שיווקית וויז זה הכי הגיוני, המרושתת היא וירטואלית, והם רוצים להיות אלוהי הרשת. לאנשים אין כבר כוח לעוד מוזיקה, הם רוצים להעביר סרטון בווצטאפ, לשתף בסנאפצ'אט כדי שחבר שלהם יוכל לשבת בשרותים ולהגיד וואו! התוצאה  – לגמרי וואו! 4.2 שניות בזמן אמיתי בסופר סלואו מואשן לשיר "The One Moment". דומה להרבה דברים שראינו ובכל זאת מיוחד בדרכו.

ok-go-the-one-momentשנה שנייה לפסטיבל אינדיחפר 2017 ואנחנו מריחים ריח של איך קוראים לזה…נו..אה מסורת! הפסטיבל הבטיח הרבה בשנתו הראשונה, ונראה אם יצליח לקיים גם בשנייה. אכזבה קלה נרשמה מהעובדה ששוב הוא יתקיים באותו מקום, האנגר 9 בפארק תעשיות עמר חפר, וכבר הרחבנו בנושא בפוסט מיוחד לסיקור הפסטיבל בשנה שעברה, אולם כמובן שנבוא בראש פתוח בתקווה להיות מופתעים לטובה. בינתיים נראה שבכל מה שקשור לליינאפ, הלכו שם על בטוח וכרגע כולל את אוזו בזוקה, דה פז בנד, טאטרן, פול טראנק. ויש גם תאריך – 20.1

שרף אורנים הוא עוד מאסטרפיס מבית היוצר של אביב גדג', ואם עדיין לא הקשבתם לו זה חמור מאוד. עכשיו מגיע הקליפ הראשון מתוכו לשיר "הופ!". ההגשה הפעם מאוד שונה מהפאתוס התפילתי-שירתי שבדרך כלל מאפיין את הסאונד של גדג'. המקצב יותר גרובי, מקוטע ומתבסס על הבס ליין של בנו הנדלר. התמה ממשיכה להיות גדג'ית קלאסית, צביעות, זיוף, אופורטוניזם, שיברון וגאולה, ואת הכל עוטף קליפ מטריד ומדויק.

%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%92%d7%93%d7%92%d7%b3-%d7%94%d7%95%d7%a4

בתורה-נביאים-מבקרים חוזרים לאלבום הכי שבור ואובדני של ניל יאנג, הלילה הוא הלילה, וטוענים שם שלפעמים הוא יכול להישמע כמו כמה חבר'ה מטומטמים שבחרו להשתטות תוך כדי שירה. על הדרך הוא מקבל נדיה קומנצ'י, ציון 10

על גגות תל אביב, או יותר נכון על הגג של גן העיר, באלקוני טי.וי חוזרת עם הסאונד הבלאקני של תומר ישעיהו שפשוט לא מפסיק ליצור. אחרי שניים וחצי אלבומים עם ההרכב שחתום על שמו ISAIAH, הפקת אלבום שובר מצעדים לג'יין בורדו, אלבום סולו ראשון מפתיע בעברית בשם אופניים חשמליים שיצא רק בתחילת השנה, עכשיו הוא בדרך לאלבום נוסף, בוידעם שמו. השיר הראשון שאנחנו שומעים מתוכו – "יום כיפור" – שומר על הסטייל הכה ג'ון לנוני של ישעיהו עם תוספת מזרח תיכוניות והומאג' טיפקס נפלא ומעלה חיוך.

זה מה שנקרא לקחת את האייטיז צעד קדימה, לא רק את הסינת'ים המגניבים אלא גם את השפמים, המגוחכים, הצבעים הצועקים ואת הגיטרות שלא מחוברות לשום דבר. טיילור הוקינס שבימים רגילים הוא המתופף של ה-פו פייטרס עם קליפ חדש ופשוט אדיר לשיר "Range Rover Bitch" ודש לדייב.

taylor-hawkins-range-rover-bitch

והנה בהמשך למתקפת האייטיז, Roosevelt מראה לנו איך עושים את זה, עם כל ההרמוניות, הגיטרות והצלילים הנכונים. "Belong" הוא שיר ראוי.

קליפ סופר מושקע ל-נינט בפורמט תצוגה אולטרה-סופר-היפר קולנועי ולא ברור. מתחת למילים יש טקסט מסתורי וחושני עם גיטרות מזרחיות ודרבוקה תחת הפקתו של יוסי מזרחי. הקליפ לשיר "Subservient" די מצליח להעביר את כל זה, מן מסיבת ליל כל הקדושים חולנית ומינית, עד לסוף המפתיע.

תגידו תודה שנתקלתם בקליפ הזה כי הוא לגמרי ישפר לכם את מצב הרוח. רג'ינה ספקטור יודעת לרגש ובשיר החדש "Bleeding Heart" שהיא שרה לעצמה – רג'ינה הקטנה, היא לא בוחלת באמצעים. הקליפ מציג תמונות מביכות של עצמה כמתבגרת, כולל ריקודים מביכים שאמורים להישאר בבית לבד מול המראה, וקטעי וידאו שצולמו במצלמה בייתית ומראים שהילדה סומנה ככישרון ענק כבר מגיל צעיר.

regina-spektor-bleeding-heart

מוזר ככל שזה ישמע, השיר החדש של Cass McCombs נשמע כמו חיבור בין יזהר אשדות לטוקינד הדס. תודו שזה מספיק מסקרן כדי לתת צ'אנס לשיר החדש "Run Sister Run" שהוא מעניין וקאצ'י ולקוח מתוך האלבום השמיני בשם Mangy Love של המוזיקאי מקליפורניה.

השיר הכי יפה בעולם "Hoppipolla", זוכה לגרסה חדשה לכבוד הבחירה שלו כפסקול לסדרה החדשה של סרטי הטבע Planet Earth, ואין מתאים ממנו. אש כבר יש לנו בשפע, שיגיעו לפה להוריד קצת שלג כבר.

כדרכה, קייט בוש תמיד הולכת עד הסוף. השיר "And Dream Of Sheep" הוקלט כמו שהוא נראה, כאשר בוש נמצאת בתוך המים, בזמן שהיא סובלת מהיפותרמיה וממשיכה לצלם אותו יום אחרי יום רק כדי לחזק את תחושת הריאליזם בשירה שלה. זה קצת מדאיג כי תשומת לב מוגזמת לפרטים וחוסר יכולת להתפשר הייתה בדיוק הסיבה שבגללה בוש הפסיקה להופיע בצעירותה, ורק חסר לנו לקרוא יום אחד על אבידה מטופשת בגיל צעיר מדי בגלל חוסר יכולת ליצור משהו שהוא פחות ממושלם, היו לנו מספיק אבידות כאלו השנה.

זהירות תמונות קשות, "זה שיר על שיער גוף, אנחנו צריכים לדבר על זה", ככה נפתח הדבר הזה של Hila The Killa שנראה כמו משהו ששרה שסילברמן הייתה עושה, אם לא כבר עשתה. גורם לך לרצות לעצור הצפייה בכל רגע וממגנט אותך למסך כאחד.

hila-the-killa

אין באמת מה לקנות בבלאק פריידי, תחסכו למה שחשוב באמת, לברוח מכאן. אם לא לתמיד, אז לפחות בכל הזדמנות אפשרית.

אימפריאליזם מודרני טהור

פוטבול מעניין אותנו כקליפת השום. לא משנה כמה הפרומואים של ערוץ הספורט ינסו לדחוף לנו בכוח מפלצות אדם לבושות טייץ וקסדות, תמיד הוא יראה אמריקאי מדי, אלים מדי ועם יותר מדי חוקים לא ברורים. כמו בייקון לארוחת בוקר, מדובר בספורט קשה לעיכול שלא מצליח לחדור ללב של כל מי שגדל במקום שהוא לא ארצות הברית. החיבור היחידי שיש לנו למשחק מגיע פעם בשנה בתור אירוע-מדיה שנקרא סופרבול וגם הוא מצליח להגיע פה לכותרות בעיקר בגלל כל התעשייה שמסביבו, פרסומות מבריקות, תקציבים לא שפויים וכמובן הופעת מחצית אחת גדולה.

לא צריך להגזים, לא נשארנו ערים עד ארבע לפנות בוקר כדי לראות מופע שהוא זיקוק של אימפריאליזם אמריקאי מודרני טהור, אבל הסרטון הזה המחיש לנו בדיוק את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. למען הדיוק שלוש עשרה דקות ואחת עשרה שניות של שואו אמריקאי מלוקק, מתוזמן ועוצמתי בתפארתו. כל פריים מושלם, כל זוית מתוזמנת בקפידה, מעצמת הבינוניות-הסבירה קולדפליי הוכרזו כמופע המרכזי, אבל הם בעצם היו רק חימום של ברונו מארס ו-מארק רונסון שהיו בעצמם חימום של ביונסה, כאשר כולם היו חימום או יותר נכון תזכורת ל-מייקל ג'קסון הגדול שהביט על כולם מלמעלה והרגיש גאווה…או קנאה. צבעים מוטרפים, אורות, מאות ניצבים, רקדנים, אפקטים, מרוב גירויים לא מבינים בכלל מה רואים, נחנקים מדמעות ולא מבינים למה. כמה שנלגלג על הדביקות והמתיקות שלהם, האמריקאים יודעים לרגש, אנחנו מורידים את הכובע, או בעצם את הקסדה.

SuperBowl 50 - Halftime Show המשך לקרוא

התפוח והפוני

סטיב באלמר הסביר פעם שרב החברות הגדולות בעולם הן וואן טריק פוני. חברות שהבינו איך לעשות משהו אחד אבל בצורה מושלמת. קוקה קולה היא דוגמא לחברה כזו, חברה שבמשך שנים יודעת לעשות רק קולה אבל ממש טובה. מעט מאוד חברות מצליחות לעשות במהלך מחזור החיים שלהן שני טריקים. אפל היא חברה שהצליחה. היא פיתחה את המקינטוש, כמעט פשטה את הרגל ואז ניצלה בזכות סטיב ג'ובס וטכנולוגית מכשירי הטאצ' הניידים שהוא פיתח.

אחת לשנה מתרחש אירוע מדיה. אם נתעלם לרגע מפרק האיחוד "המרגש" של האח הגדול, השבוע גם אנחנו עצרנו השבוע את נשמתנו לרגל טקס הצגת המכשירים של אפל. ציניקנים מדברים על המופעים האלו במונחים של כת או חוויה דתית ואפילו קצת משיחית, אבל אנחנו חושבים שאפל, זהירות – מתקפת יאפים, פשוט עושה מוצרים טובים. כן, היא דורסנית כמו דאעש והמכשירים שלה מתומחרים בהגזמה פראית, אבל זאת החברה שמצליחה לעורר מהפיכה בכל תעשייה שהיא בוחרת להתעסק בה, יו ניים איט, מחשבים, טלפוניה, מוזיקה ועכשיו גם תשלומים אלקטרונים ושעונים. כן, בקרוב תראו את חברים שלכם הולכים עם מוצרים שהם לא ידעו שהם צריכים, משוויצים איך הם משלמים בסופר בהינף יד, מעבירים ערוץ בטלוויזיה בלי להרים את השלט ומראים לכם כמה קלוריות הם שרפו מהבוקר, בזמן שהם דוחפים עוד סינבון ומפרסמים סטטוסים בסיקרט ש-"למרות שהם לא מפסיקים להעלות סלפיז לאינסט'וש, הם די שונאים את עצמם". כל העתיד הזה כבר כאן מוקדם משחשבנו.

המשך לקרוא

ועכשיו במעבר חד

ועכשיו במעבר חד. נדמה שזה המשפט שאנחנו שומעים הכי הרבה בזמן האחרון, משפט שחוזרים עליו שוב ושוב בעיקר בגלל הצורך הבלתי אפשרי לזגזג בין סמבה ברזילאית לפיגוע חטיפה.

אבל אם תחשבו על זה רגע, זה לא רק בשבוע האחרון. במובן מסוים כל החיים שלנו הם "מעבר חד" אחד גדול. מעבר בין החלומות למציאות, בין הציפיות לאכזבות, בין הצרכים וכמות הכסף שיש לנו בבנק. מעבר חד בין המוזיקה השמיימית שאנחנו שומעים ברכב לאלימות שיש בכבישים, מעבר מהופעה מחשמלת של אגדת נעורים למלחמה קיומית ביציאה מהחנייה. מעבר בין צפייה בכדורגל והפרשנות של דני נוימן, בין שלווה מוחלטת לשנייה שלוקח לך לרצות לבעוט בחפץ הראשון שאתה רואה. מעבר בין הרגע שאתה אוזר אומץ ויוצא מחדר ממוזג ומיד מתחרט כי החום הוא כמו פטיש חמש קילו בראש.

וכל המעברים החדים האלו באים לנו בטבעיות, כאילו הכיוון הטבעי של החיים הוא פניות פרסה חדות ושינוי כיוון פתאומיים. וכמה שתנסה להתעלם, להדחיק, למַדֵר זה לא יעזור. זה שם וזה ימשוך אותך למטה, פנימה, ישר למעבר החד. ואם זה כל כך טבוע בנו, נסיים כמו שהתחלנו, עכשיו נעבור לדבר על מוזיקה. איך לא, במעבר חד.

המשך לקרוא