מותו של הפייס

פייסבוק מת! לא באופן רשמי כמובן. הוא מת כי הוא לא מעניין יותר אף אחד, הוא מת כי ברגע שההורים שלנו למדו להעלות סלפי לוול, הבנו שזה מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. הוא מת כי הוא חושב שהוא מכיר אותך, כי אם חברים שלך הם בגיל הזה, ומעלים תמונות כאלו, אז בטח תתעניין בשיפוצים לבית, או כלי עבודה, או פאנטה, או כל דבר אחר שממש לא מעניין אותך.

הוא מת כי אחרי שסיננת את כל הנודניקים, נשארת תקוע עם אותו מבחר מצומצם של אנשים שחוזרים על עצמם. הוא מת כי הכל מסחרי, הוא מת כי הוא מזויף, הוא מת כי הוא הפסיק לרגש אותך, כי פעם היית נכנס כל דקה, שהפכה לכל שעה, שהפכה לכמה פעמים ביום, עד שפתאום אתה שם לב שבכלל לא נכנסת היום ולא קרה לך כלום. הוא מת כי הוא כל הזמן מבקש ממך כסף, ואז אתה מבין שמשהו אחר משלם לו, וזה על חשבונך.

facebook-is-dead המשך לקרוא

שגרה, שיעמום, בנאליות

כאשר אתה קונה כרטיס לגלסטונברי אתה יודע שתהיה בגלסטונברי, כאשר אתה קונה כרטיס לרוק ורכטר אתה יודע שתהיה ברוק ורכטר, כאשר אתה קונה כרטיס לאנידינגב, אתה מקווה שיהיה בכלל אינדינגב…

למרות שהתסריט הזה עדיין רחוק מאוד, קשה להדחיק את המחשבה שהפסטיבל רחוק קסאם אחד מאיזה מטורף שיחליט להדליק פה את הגזרה, שהשיווי משקל פה כל כך דק, שלא מספיקים לעכל ידיעה אחת והנה עוד אחת, שהכותרות הולכות ונהיות אדומות יותר, וכמה שמנסים להתעלם זה סוגר עלינו מכל הכיוונים.

הגענו למצב שהדבר היחידי שאנחנו מייחלים לו הוא בדיוק מה שהעולם המערבי מתאמץ לברוח ממנו, שגרה, שיעמום, בנאליות. שהתוכניות שלנו יהיו תלויות אך ורק בנו. הדחקה היא לא רק מנגנון ההגנה הטוב ביותר, כרגע הוא גם היחידי. זה בטח יחזור אלינו בגיל מסוים, מקווים שעד נהיה מבוגרים מדי כדי שזה יפריע…

המשך לקרוא

א' זה אמביוולנטי

הלילות שלפני ה-1 בספטמבר בתקופת בית הספר זכורים לנו הרבה יותר מאשר הבקרים עצמם. אלו היו לילות שבהם היינו מתקשים להירדם באופן מסורתי כשהבטן מלאה בפרפרים והראש עמוס במחשבות טורדניות סביב הלא נודע הזה שמתחבא מאחורי הטייטל "שנת הלימודים החדשה".

מערכת היחסים שלנו עם המסגרת החינוכית הייתה אמביוולנטית לאורך השנים. מבחינה חברתית מעולם לא נמננו על הקוּלים של הכיתה, אבל גם ממש לא על האומללים שמושכים אש והופכים לשק החבטות של בריוני בית הספר. היינו חלק מהחבר'ה, אבל אף פעם לא הרגשנו באמת שייכים. מבחינה לימודית התחבבנו במהירות על המורים, אבל מצאנו את עצמנו מבריזים תכופות לסבבי חיפוש מוזיקה ברחבי תל אביב. כשהיינו לומדים למבחן כמו שצריך היינו מקבלים ציון גבוה, אבל למי היה חשק ללמוד כשאפשר לעבוד כדי שיהיה כסף לבזבוזים? (תנחשו על מה…). בקיצור, התחברנו לסדר, אבל לא לארגון.

המשך לקרוא