מותו של הפייס

פייסבוק מת! לא באופן רשמי כמובן. הוא מת כי הוא לא מעניין יותר אף אחד, הוא מת כי ברגע שההורים שלנו למדו להעלות סלפי לוול, הבנו שזה מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. הוא מת כי הוא חושב שהוא מכיר אותך, כי אם חברים שלך הם בגיל הזה, ומעלים תמונות כאלו, אז בטח תתעניין בשיפוצים לבית, או כלי עבודה, או פאנטה, או כל דבר אחר שממש לא מעניין אותך.

הוא מת כי אחרי שסיננת את כל הנודניקים, נשארת תקוע עם אותו מבחר מצומצם של אנשים שחוזרים על עצמם. הוא מת כי הכל מסחרי, הוא מת כי הוא מזויף, הוא מת כי הוא הפסיק לרגש אותך, כי פעם היית נכנס כל דקה, שהפכה לכל שעה, שהפכה לכמה פעמים ביום, עד שפתאום אתה שם לב שבכלל לא נכנסת היום ולא קרה לך כלום. הוא מת כי הוא כל הזמן מבקש ממך כסף, ואז אתה מבין שמשהו אחר משלם לו, וזה על חשבונך.

facebook-is-dead

אז למה בכל זאת אנחנו עדיין שם…סיבה אחת בלבד, מוזיקה.

ואם כבר מוזיקה אז Beck איז בק! הסינגל החדש "WOW" משגר המנון היפ-הופי לחלל במה שיהפוך אולי לשיר הכי שנוי במחלוקת שלו מאחר והוא משאיל מוטיבים פופים ואלקטרוניים שגם לכם ישמעו מאוד מוכרים מאמנים אחרים, כמובן עם הפרשנות שלו. אולם הביקורת הגדולה נגד בק היא האשמה בפלגיריזם! גניבה משיר הפתיחה של הסדרה המצויירת ריק ומורטי (אכן דומה באופן חשוד). אנחנו חושבים שגם אם כן, זה בק והוא גאון ומותר לו הכל, גם אם הוא סיינטולוג בן 46, שגונב נעימות מסדרות מצויירות ומתחיל להישמע כמו כולם.

קחו נשימה ארוכה ועמוקה כי אתם הולכים לצלול במים כחלחלים וצלולים. זה הדבר הכי קוּל שהולך לנחות פה בזמן הקרוב. במסגרת סדרת Tel Aviv Shoegazers של המון ווליום, הצמד המקסיקני Lorelle Meets The Obsolete (אלברטו גונזלס ו-לורנה קווינטנילה) יגיעו לבמת האוזןבר להופעה אחת ב-4.10 שלפי דעתנו לגמרי הייתה צריכה להתקיים במקום גדול יותר שמסוגל להכיל את המרחב והיקום שהמוזיקה שלהם צריכה להתקיים בו. דיוויד לינץ', רוברט סמית' ו-הוויט סטרייפס הם רק חלק קטן מההשראות שההרכב הזה ספג, כדי להפנט את הקהל המצומצם שידע להעריך את האוצר החבוי הזה. קחו את הסינגל "These Days" כהדגמה קטנה.

lorelle-meets-the-obsolete

נפתח מצעד האלבומים לשנת תשע"ו של קול הקמפוס …Show Some Love

השיר החדש "Waste A Moment" של King Of Leon נשמע ..ובכן… כמו שיר חדש של Kings Of Leon ואנחנו מתכוונים לזה דווקא במובן הכי חיובי שיש. תיפוף מהיר, גיטרות רכות ומרחפות וקליפ אסתטי וארטיסטי שלוקח את ההשראה שלו מהסרט דוני דארקו והסדרה האדירה Strangers Things. נכון זה נשמע קצת גנרי ולגמרי חסר חספוס, אבל תנו לשיר הזה לגדול עליכם ותראו שהוא עושה את העבודה. האלבום החדש שלהם WALLS עתיד לצאת ב-14.10

הזדמנות להתרשם מהכישרונות החדשים שיצאו מבית הספר ליצירה והפקה Muzik. אלבום האוסף Selected Works כבר הפך למסורת שנחגגת השנה ב-20/9 בשעה 19:00 במתחם NOOR Culture Club ביפו. חמש עשרה יצירות של בוגרי בית הספר שינסו להתשלב בשוק המוזיקה הקטן, המקומי והדחוס שלנו בדיוק, כמה סמלי, כמו שוק הפשפשים שההופעות יתקיימו בו. כניסה חינם.

בקטע שהשיר הזה הופיע בסרט One More Time With Feeling של ניק קייב והבד סידס אתה בוכה כמו ילדה קטנה לתוך הכרית. זוהי התגובה השכיחה ביותר כאשר שומעים את "I Need you", השיר המרגש ביותר באלבום החדש שלהם Skeleton Tree.

עוד יוצרת שאנחנו מלווים ממש מההתחלה היא מיכל רוזן. אחרי סינגל הבכורה "In The Sun" מגיע הסינגל השני "The Light" שמלווה בארט שכמיטב מסורת האינדי יצרה רוזן בעצמה, ומראה שרוזן מעניקה חשיבות לא פחותה לצרוך את המוזיקה שלה כחוויה שלמה שיש בה גם ויז'ואל שנועד לכוון את המאזין למסר שהיא מעוניינת להעביר. הפעם האוירה אכן אפלה וקודרת יותר, ופונה למסע חיפוש עצמי שכולל ריקנות ,חוסר אונים, חיפוש אחרי ממשות אמיתית ותקווה.

michelle-rosen-the-light

במאי: פול תומאס אנדרסון
הקלטה הפקה ומיקס: נייג'ל גודריך
ביצוע: רדיוהד

במנעד שבין בלדות עדינות, גיטרות אגרסיביות ואוירה כללית של אנרגיות פוזיטיביות, פועלת The Paz Band בהובלת הסולנית גל דה-פז. הסינגל החדש "Freak It" מנצנץ כמו כוכב שביט כאשר הוא מבוצע בהופעות, בעיקר בזכות הנוכחות העוצמתית והכריזמה של דה-פז. ראינו את ההרכב הזה כבר לא מעט פעמים בעבר ובכל פעם יש לו את היכולת להטעין אותנו ולרגש מחדש. ב-21.9 יש להם הופעה נוספת בבארבי, לכו להתרגש בעצמכם.

שיתוף פעולה בין שני טיטאנים יצרו אצלנו הר של ציפיות שהתרסקו אחרי 2:51 דקות, כאשר הורדנו את הסמן של העבר לכיוון הטיימליין כדי לראות מתי השיעמומון הזה כבר יגמר. השיר "City Lights" של ה-וייט סטרייפס לקוח מתוך אוסף הקלטות של ג'ק וייט בין השנים 1998-2016 והוא דווקא די נחמד. הבעיה שלנו היא עם מישל גונדרי הגדול, שהיה צריך להשאיר את הרעיון הזה במקלחת, ולמרות שבבסיס שלו הוא מבריק, זה פשוט לא מחזיק קליפ שלם. התוצאה? כמו שאחד המגיבים כתב, "נראה לי שראיתי פיטמה".

קצת שונה מהביצוע שהיא נתנה לפני שנה וקצת לבאלקוני TV, אבל עדיין הסינגל החדש "Play" הוא קייצי, פופי ומתקתק ומשדר אופטימיות קוסמית לייקום, עם פינאלה מענגת של החצוצרן ערד ייני. Zohara שאנחנו גאים ללוות פחות או יותר מההתחלה, מתקרבת בצעדי ענק לאלבום הבכורה המצופה שלה Growing Up Anyways שעתיד לצאת בחודש נובמבר.

Zohara - Play

השיר הכי טוב מהאלבום האחרון של אנהוני זוכה לקליפ קצת מאכזב וחבל, ניסו לתת שם הגשה מלודרמטית אבל התוצאה קצת אמורפית ורפוייה. הפספוס גדול יותר כי "CRISIS" הוא שיר עם מסר חשוב שמדבר על פשעי מלחמה וביקורת עצמית, וברגעי השיא שלו הצליח לברווז לנו את העור.

מאחורי הקליפ החדש של ניל יאנג עומד סיפור על צינור נפט שעובר בין קנדה לארצות הברית ונכתב בהשראת האקטיביסט האינדיאני דייל "האפי" אמריקן הורס ג'וניור, שנעצר לאחר שקשר את עצמו לדחפור באזור צפון דקוטה, לפני שישה חודשים בזמן העבודות על הצינור. הסיפור עורר השראה ביאנג שכתב את הקלאסיקה "Indian Givers" ואת השורה שחוזרת על עצמה "I Wish Somebody Would Share The News". מלבד תמונות המעצר, הוא גם מופיע בקליפ בעצמו.

קומדיה על בחור בן 40 שמסרב להתבגר, או בקיצור בילי ג'ו ארמסטרונג משחק בסרט החדש את עצמו. השם הרשמי הוא Ordinary World אבל בארץ בטח יעוותו לו את הצורה עם ארבעים זה השלושים החדש… אנחנו חייבים לציין שבלי קשר לאיכויות המשחק, ארמסטרונג הוא ליהוק מעולה. סולן גרין דיי, עבורנו לפחות הוא זיקוק של תמצית הנעורים וגיל ההתבגרות וסמל לחוסר אחריות ורצון להתבגר. הוא כמובן אחראי על הפסקול של הסרט וזה התפקיד הראשון שלו בקולנוע, יחזקו אותו פרד ארמיסן וסלמה בלייר.

billie-joe-armstrong-ordinary-world

אנדריאה קזנבלנקה ו-לאורה לי הן שתי נערות אינדי-פופ שפועלות תחת השם Gurr ויודעות לייצר הוקים שלוכדים אותך כבר מהרגע הראשון, בדיוק כמו בסינגל החדש "Walnuts" שכולו נעימת פתיחה לדוסון קריק (מתנצלים, אבל אלו עדיין הרפרנסים שלנו…) אלבום הבכורה שלהן עתיד לצאת באוקטובר 2016 והוא יקרא In My Head.

נסיים בנימה כיייפית עם הרכב פרוגרסיבי מיוחד ששואב את ההשראה שלו מהמלחין הברזילאי הרמטו פסקואל, יהודית רביץ, שלמה גרוניך המוקדם, ששת, ו…הגיע זמן לשון. כתבנו בעבר על פנחס ובניו ואנחנו שמחים לראות שהם ממשיכים ליצור מוזיקה מסקרנת. לשיר יוצא הדופן קוראים "כן זה חסר סיכוי אני יודעת אך ביני לבין עצמי הכל מותר". מרומם רוח.

לא להתייאש..עוד מעט חגים.

מלכה לב אדום

לכל חובב מוזיקה יש את הרגע או התקופה המכוננת ההיא בילדות שבה הוא גילה את הסגנון המוזיקלי המועדף עליו. כמעט תמיד מעורבת בסיפור דמות בוגרת כלשהי שמתווכת.

קווין היו האהבה המוזיקלית הראשונה שלנו. אי שם בשנות הקסם של תחילת שנות ה-90, בילינו לא מעט שעות בבית של ספי שימשוביץ ברחוב החצב 3. לאח הגדול שלו, ערן, היתה גיטרה חשמלית ואוסף קלטות מרשים במיוחד שכלל בין היתר את מיטב האלבומים של קווין ואנחנו, שרצינו להיות גדולים כמוהו, ישבנו מול טייפ הדאבל-קאסט שלו במשך שעות ארוכות והאזנו לקלטות בשקיקה, מעיינים במקביל בעטיפות הצבעוניות המקופלות היטב.

המשך לקרוא

התפוח הוא רע הכרחי

צרכני התוכן בארץ מחולקים לשניים, כאלו שצורכים בחינם וכאלו שלא מבינים בטכנולוגיה. מי שמשלם, פשוט לא מכיר דרך אחרת, או שמכיר ואין לו כוח להתעסק עם זה. כל שאר הטכנוקרטים יצרכו את התוכן שלהם בחינם. זה מנטאליות שטבועה בנו, כי ככה זה שחיים בתחושה שתמיד דופקים אותנו בתוך מערכת שהחוקים בה צבועים בחמישים גוונים של אפור. יחד עם זאת, תמיד טענו שאם יהיה סָפַּק שייתן תוכן ראוי במחיר סביר, הצרכנים יהיו מוכנים לשלם. נטפליקס למשל הגיעה לארץ, ומיד הצטרפנו אליה ועכשיו הגיעה גם אפל מיוזיק.

השאלה הראשונה ששואלים אותנו כאשר אנחנו מספרים בהתלהבות על אפל מיוזיק היא ״בשביל מה צריך את זה?״ זו שאלה קצת מוזרה לשירות שיש לו כבר למעלה מחמישה עשר מליון מנויים משלמים ברחבי העולם, כאשר לשרותים דומים לו כמו ספוטיפיי יש למעלה משלושים מליון מנויים, ועוד עשרות מליונים משתמשים מתחלקים בין ראפסודי, פאנדורה, גוגל פליי, אמזון ועוד… עם זאת, זה אולי לא כל כך מוזר במדינה שבה הקהל לא רגיל לשלם על צריכת תכנים. ואולי זה גם מסביר את המחיר הנמוך להפליא שאפל מבקשת, מה זה מבקשת, כמעט מתחננת לקהל הישראלי שרק יבוא ויקח.

Apple Music Menu המשך לקרוא

בימים ההם בזמן הזה

טעם מוזיקלי הוא דבר שמשתנה עם השנים, כך גם הפופולאריות של סגנונות מוזיקליים שונים. כך יוצא שלמרות שבימים כתיקונם עבדיכם הנאמנים כותבים כאן בעיקר על מוזיקת אינדי אלטרנטיבית שהסאונד הרווח בה הוא אלקטרוני והגיטרות אם יש כאלה, הן במינון מוגבל, בעבר הטעם המוזיקלי שלנו היה הרבה פחות היפסטרי והרבה יותר כסחני.

אבל יש את הטון הרווח ויש את בלוטת הנוסטלגיה ולה יש חוקים משלה. בואו נגיד שאם חדי אוזן היה בלוג פעיל בתחילת שנות ה-90, סביר להניח שהפוסטים השבועיים שלנו היו עוסקים בעיקר בגראנג', פאנק-רוק ומטאל על שלל תצורותיו החל מפרוגרסיב, דרך אינדסטריאל ועד טראש מטאל.

המשך לקרוא

סיהחוצפה

דווקא תפסנו ממנה קראוד פליזרית, מפגיזת להיטים מהונדסים גנטית בקצב שבו פלפס מחרבן מדליות זהב אולימפיות. חשבנו שתגיע לפה אישיות גלקטית שתפזר עלינו אבק כוכבים ותשכיח, ולו רק לכמה רגעים בלבד, את הסלמונלה והטחינה והליסטריה והחגיגות המוגזמות על הארד של ירדן ג'רבי ואורי ששון. אז חשבנו…

בספר הסודי של האמרגנים כתוב שבגדול יש שתי דרכים להביא לפי אמנים, כחלק מהטור הרשמי או בשיטת הציפורים שעוצרות פה באגם החולה, כלומר "על הדרך…", אם זה אמנים שעוברים פה בדרך למזרח הרחוק או לגיג באבו דאבי. במקרה של הפאה הבלונדינית, זה לא ממש ברור, כי סיה הגיעה לפה במסגרת טור רשמי אך מוזר. באמצע הטור האירופי שלה, אחרי דנמרק ופורטוגל היא קפצה לפסטיבל בלבנון, הדרימה לפארק הירקון ואז חזרה לטור האירופי – שוודיה, פינלנד וכד'…. כלומר זו כן הייתה גיחה קצרה ללבנט, גיחה שתיזכר בזכות פלייבק משעמם, מסכים גדולים מדי שהציגו הופעות קודמות ומשהו שנראה כמו מאדי זיגלר.

Sia - Live In Israel

וזה עוד יותר מוזר, כי זה מעלה את השאלה מדוע טיים אימפלה מרשים לעצמם לתת פה שואו יותר טוב ממה שנתנו כמה ימים לפני זה בגלסטנברי, ומדוע המפיקים של פואלז מבטלים את ההופעה כי הם מבינים שהקהל לא יקבל תמורה טובה לכסף שלו, אבל לסיה מותר לתת לקהל לפהק בהופעה שהאורך שלה לא עולה על הפסקת צהריים בעבודה. מלבד כמה גולדן רינגרים מיוחסים שבאופן לא מפתיע ממש נהנו, ורק הזכירו למה המופע הזה היה צריך להישאר באמפי ראשון. רובו של הקהל יצא מאוכזב וגרוע מכך – מרומה. כל כך מרומה שהוא זוכר בודאות שהוא היה בפארק הירקון, אבל לא בטוח אם ראה שם הופעה.

יש פה הרבה מן המשותף לפרשיית הקורנפלקס והטחינה – תודעת צרכנים נמוכה, סיה היא מוצר צריכה, ואת זה לא אנחנו קבענו אלא המוזיקה שלה. זה פשוט מוצר שאנחנו צריכים ללמוד להפסיק לצרוך.

המשך לקרוא